עכבישים: לא מפחידים כמו שחשבתם

ארכנופוביה, החרדה מפני עכבישים, נחשבת לנפוצה ביותר מכל החרדות מפני בעלי חיים. פחד זה, בדומה לחשש מפני האש, אינו אינסטינקטיבי. זהו פחד נלמד ותלוי תרבות, ומקורותיו כה רחוקים בזמן, עד כי ישנו קושי לעמוד על טיבם. אף שראשיתה של פוביה זו אינה ידועה, מקובלת ההנחה כי זו התעצמה בשחר החקלאות.

בטרם החל לגדל גידולי שדה, התקיים האדם הקדמון מליקוט פירות ומציד כשהדבר התאפשר. עד אז נתקל בעכבישים מעטים בשדות וביערות, והיה חולק את מערתו עם מינים המצויים עד ימינו במשכנות האדם. ריבוי אוכלוסיית העכבישים החל עם נדידתם אל השטחים החקלאיים בעקבות החרקים. בניגוד לשדות טבעיים בהם מתאמץ החרק למצוא את מזונו, הרי שבשדה החקלאי חייו קלים בהרבה ואוכלוסייתו מתעצמת וגדלה. כשיש טרף זמין בדמות חרקים רבים מגיעות הציפורים, ומאוחר יותר גם המוני עכבישים.

הניסיונות להבין מתוך התבוננות מה מקור הרתיעה מפני היצורים הנאים הללו, נכשלו פעם אחר פעם. כיום ברור כי לא בעכבישים מצויה האשמה אלא בדמיונו של האדם. נראה כי שם, בשדות הקדמוניים, החלו עכבישים לזחול על ידיהן של נערות בשעת קטיף, ומאז הלכה ונשתרשה הבהלה. אומנם רק מתי מעט עשויים להיתקף היסטריה כללית ולחוות התעלפות דרמטית כשעכביש חביב מטפס על גופם, אולם בעבר רווחה אמונה איתנה כי אלו יצורים רעילים מאין כמותם, ואפילו משפחות עניות שידעו רעב היו משליכות את מזונן ושופכות את מי השתייה, אם חלילה צנח לתוכם אחד ממיני העכבישים.

איך הפסקנו לאהוב והתחלנו לפחד מעכבישים? (צילום: איי פי)

אין פלא, אפוא, שחרדה עמוקה חדרה לליבותיהם של המתיישבים בעולם החדש, כשפגשו לראשונה בעכבישי העופות (Theraphosidae). הואיל וכמה מהם עשויים בהחלט להיראות מבהילים למדי, עבור מי שלא התנסה באחיזתם וגילה אחר כך כי יצורים אלה יותר מבוהלים מפניו מאשר מגלים יצר תוקפנות כלפיו. אכן, כמעט שאין בימות חייו של בן אנוש רגעים מענגים יותר מאשר השהות בחברת אכלן עופות גולייתי (Theraphosa Blondi). אם ישנו אלוהים, אז יש לקוות שגן העדן גדוש בפרטיו של מין נהדר זה.

החלוצים שהגיעו לאמריקה כינו כל עכביש עופות שנתקלו בו בשם טרנטולה, אף שלא היה קשר משפחתי בינם לבין הטרנטולה המקורית - היא עכביש הזאב האיטלקי (Lycosa Tarantula). מין זה היה נפוץ מאד לפנים בסביבות העיר טרנטו באיטליה, ומכאן בא לו שמו. ברם, כיום קרויים כל עכבישי העופות הטרופיים טרנטולה בפי העם, ועצם הגיית השם מעוררת פלצות בקרב בני אדם רבים. אין עכביש המעורר את הרגש המכונה ארכנופוביה יותר מהטרנטולה האיטלקית, ועם זאת רק מעטים מכירים אותה.

עכביש הזאב האיטלקי הוא יצור לילי שממעטים לראותו בטבע. הוא חי המחילות שחפר באדמה, יוצא מהן רק כדי לשחר לטרף ומיד נעלם מעיני אויביו. את טרפו הוא צד תוך כדי ריצה. חרף העובדה שאיננו מזיק לאדם, הוא נודע לשמצה לאורך הדורות, אולי משום שגודלו הניכר גרם לפחדים איומים בקרב רואיו. בדרכם של עכבישים, הזאב האיטלקי נושך אנשים כשאלה מטרידים את מנוחתו, אך נשיכתו אינה מסוכנת כלל. בעבר התקשו תושבי העיר טרנטו להאמין בכך ולפי השקפתם, נשיכתו של עכביש זה יכלה לגרום למחלה בשם "טרנטיזם" (Tarantism), שתסמיניה הם מלנכוליה ממושכת המביאה בסופו של דבר למוות.

אומנם, איש מעולם לא מת מנשיכת הטרנטולה, אבל תושבי טרנטו ייחסו זאת לתרופה. הם האמינו כי המרפא היחיד למחלה הוא האזנה למוסיקה. כל מי שעלה החשד כי ננשך, היה מטופל באמצעות מנגינה המתאימה לאופיו, כזו המסוגלת לגרום לו לצאת במחול סוער. תחילה היו מלבישים אותו בגלימה ארוכה, ואחר היו מביאים אותו לאולם הריקודים, שם המתינה לו התזמורת. זו הייתה מנגנת נעימה אחר נעימה, עד שקלעה לבסוף לטעמו של המטופל, כשלפתע היה מתעורר מתוגת המוות שפקדה אותו, וכשעיניו נוצצות משמחה היה מתחיל לרקוד בפראות עד אפיסת כוחות. כעבור זמן מה, כשהיה מתאושש, היה המרפא המקומי מאשר כי האיש שוב בריא.

מנגינות ריקודי הטרנטלה ידועות גם בימינו, ומסתבר כי הן קדמו לטקסי הריפוי מנשיכת העכביש. בעבר היוו המנגינות מוסיקת רקע לריקודים סוערים לכבודו של בכחוס, אל היין, שהתקיימו מדי שנה באזור טרנטו. היו אלה ימי חג של הוללות, שהכניסו רווח רב לכיסיהם של מארגני השמחה והסוחרים שנזדמנו למקום. עם עליית הנצרות החליטו השלטונות הדתיים לאסור על ההילולות הללו, כי ראו בהן התרת רסן המעודדת פריצות. איסור זה גרם ודאי לנזק כספי רב בקרב מארגני החגיגות, שחיפשו סיבה כלשהי להמשיך בהן. כך החלו לרקום את אגדת עכביש הזאב האיטלקי שאין מרפא לפגיעתו אלא בריקודים הסוערים. אם כן, מסתבר שאיטלקים חובבי מחולות תרמו רבות להתפשטות הארכנופוביה בקרב עמי תבל, ולימים גם לחשש המוגזם מפני יצורים נעימים למדי כמו הטרנטולות האמריקניות למיניהן.

מה יש לעשות כדי להתגבר על הפחד מפני עכבישים? העכבישים הם כולם יצורים טורפים. הטרנטולות המצויות באמריקה הלטינית הן הגדולות בעכבישים, וכנראה גם מטילות את המורא הגדול ביותר. נשיכתן אומנם מכאיבה למדי, אך מעבר לכאב מקומי הנמשך שעתיים, לא ידוע על נזק כלשהו. דווקא השערות שהן שומטות מעורן בשעת סכנה, מהוות מקור לאי נעימות ממושכת בשל צריבתן הרבה. הטרנטולות האמריקניות ניזונות מפרוקי רגליים, זוחלים, גורי יונקים וציפורים קטנות. הפרוונית השחורה, קרובת משפחתן שחיה בישראל, קטנה מהן בהרבה, ונשיכתה גם כן מכאיבה למדי.

בין המסוכנים שבעכבישים נכללת האלמנה השחורה שנפוצה בישראל. ידועים מקרים בהם עוללים שננשכו על ידה מצאו אחר כך את מותם, אבל אין לה ארס בכמות מספקת כדי להמית אדם מבוגר. למרות זאת, רצוי שלא להתקרב אליה, ובטח שלא לגעת בה. גם המינים הקרובים לה נחשבים קטלניים, אך בכך תם מניינם של העכבישים המסוכנים. יתר העכבישים לא עושים דבר, מלבד להימלט למראה בני אדם קרבים.

אחדים מן העכבישים חיים עימנו בבתים כמו רעדן חום-פס, עכביש חברתי החי בקומונה עם בני משפחתו. הרעדן ובני משפחתו הם אלה שטווים רשתות בפינות הקירות, בדרך כלל סמוך לתקרה. רובנו רואים בהם מטרד ואף סיכון אך מי שצריך לחשוש מהם במיוחד הם היתושים בבית. כדי לטהר את הבית מיתושים בקיץ, מומלץ שלא לנקות את הקירות מן הרשתות, אלא אם צברו אבק. גם אז יש לנסות שלא לפגוע בעכבישים, ולהבריח אותם בעזרת האצבעות לפני שאתם מחסלים את הרשת. גוף העכביש הוא מן הפגיעים ביותר בעולם בחי, ולכן לא ברורה הסיבה לרתיעה מפני יצורים שבריריים אלה, שאפשר (אך אסור) בקלות לרסק ולמעוך אותם.