הגדה הימנית: ביקור בצידו השני של ים המלח

יוצאים לדרך ברמת המדבר (צילומים: עזרא כהן-ישר ואורי קפלן)

חוצים את הגשר לעולם אחר

הגענו למעבר שיח' חוסיין. אם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה של הארץ הזאת באופן אובייקטיבי יזכירו בוודאי שאחד המכשולים העיקריים לשלום ולנורמליזציה במזרח התיכון היה מעברי הגבול שלנו, המציגים את ישראל כמדינת חלם פרנואידית.

קודם כל יש לשלם כ-70 שקלים עבור הזכות לגשת לדלפק משטרת הגבולות. אחר כך יש לשלם שוב עבור אוטובוס שנוסע הלוך ושוב כ-200 מטר וחוצה את גשר הירדן (לו היינו הולכים ברגל היינו

מגיעים כמובן מהר יותר). בצד השני יש לשלם שוב 10 דינר (כ-50 שקל) עבור החברה שבנתה את הגשר ולעבור שוב את כל התהליך של הבידוק והמכס. עכשיו ברור לי למה טברייני לא הולך לאכול חומוס בעמאן, ומדוע שכנו הירדני לא קופץ לפיקניק של יום שישי בכינרת.

ההורים שלי גדלו בגבול שבין גרמניה לצרפת. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה, כך מספרים, חשדנות לא קטנה בין העמים. אבל אחד הדברים שהמיסו את הקרח היה התושבים הרבים באזור הגבול שידעו תמיד איפה אפשר לרכוש מוצרים שונים יותר בזול. פעם ביקרתי שם כילד. שכחנו לקנות חלב וכל החנויות היו סגורות עקב חג לאומי בצרפת. בלי שום בעיה אבא שלי לקח דרכון ונסע באופניים לגרמניה. היה אמנם מעבר גבול מסודר אבל הוא היה חינם ולכן מאות ואלפי תיירי יום ומחפשי מציאות היו חוצים באופן קבוע כדי לקנות בהנחה בצד השני.

בקיצור, אחרי כמה מחשבות נוגות על מה יש עוד לעשות ב-60 השנים הקרובות, חצינו את הגשר לעולם אחר.

פוסחים על הספא, ממשיכים אל הוואדי

נסענו לאורך כביש הבקעה הירדני, שילוב מעניין של הודו וישראל של שנות החמישים, עם תזכורת למראות מהשטחים מלפני האינתיפאדה הראשונה. השדות מושקים היטב במים מתעלת ההטייה של הירמוך. העיירות שבדרך צפופות ועלובות. המדבר משתלט על הכל קצת דרומית ליריחו והבדואים רועים את עדריהם בקו האופק.

אנחנו מגיעים אל ים המלח. הירדנים בונים שם קומפלקס מלונות ענק, בדומה לסיני, יפה, ופחות צפוף מאזור המלונות שלנו בעין בוקק. ירדנו במלון נובופיק, אחד המפוארים באזור, אבל במקום ללכת לספא, פנינו לעבר הצד השני של הכביש, אל עבר ההרים והמדבר.

טיפסנו בוואדי מוחריץ (נחל החריצים), להבדיל מהצד שלנו שבו הכול בנוי מאבן גיר, הגיאולוגיה פה מעניינת יותר - אבני חול ובזלת וצורות שונות של שברים גיאולוגיים. המסלע המעניין יכול להחזיק יותר מים מהגיר המחורץ של מדבר יהודה ולכן הנחל זורם בשצף.  

מרגיש כמו החלוצים שטיילו בעין גדי לפני קום המדינה

אחרי כמה שעות של הליכה, הגענו למפל שגובהו 20 מטר, מקום נפלא להתרעננות מחום המדבר הכבד. ממשיכים למעלה, עוקפים את המפל בשביל עזים ומגיעים למערה מלאה בטחבים (כמו מערת שולמית בעין גדי, רק גדולה ובתולית יותר).

אחרי שהעברנו את השעות החמות ליד המים אנחנו מטפסים אל רמת המדבר, אל עבר אגן הניקוז של הנחל הבא. לפנות ערב ראינו שקיעה מרהיבה מעל ירושלים, ניסיתי לנחש איזה מגדל הוא מה. בלטו הצריחים הדקים של הכנסיות על הר הזיתים אבל גם גושי הבטון המכוערים שאולמרט אישר לבנות כשכיהן כראש העירייה. 

ירייה בודדת מפלחת את הלילה

אנחנו מתארגנים לישון על שלוחה ארוכה מעל ואדי עם מספר מעיינות קטנים. אחרי מדורה, ספגטי ברוטב עגבניות, פיתות ירדניות שטוחות וקצת צ'ופרים, אנחנו הולכים לישון.

בהתחלה אני מתעורר מהיתושים. נכון שאצלנו במושבה יש הרבה יותר מהם, אבל בבית אני לא ישן בשק שינה על הדשא. לפתע אני שומע צעדים מתקרבים אלינו בחשכה. אני נדרך ומקשיב. מעבר לשקט של הלילה אני שומע פתאום קול ברור של נשק נדרך. כל האזהרות של המטה ללוחמה בטרור עוברות לי בראש ואני נכנס לפחד היסטרי.

אנחנו מתייעצים בין החברים מה לעשות ומגיעים למסקנה שנשאר דרוכים אבל לא נזוז ולא נשמיע שום קול בתקווה שהלילה החשוך יסתיר את מיקומינו. על כל צרה שלא תהיה אני נועל סנדלים בתוך השק שינה ומחכה בדריכות, מוכן לרוץ לכיוון הוואדי אם אאלץ לכך.

ירייה בודדת לכיוון העמק שלמטה וקולות מדומים של חיקויי חיות מבהירים לנו שמדובר בספורט הלאומי של הבדואים בסביבה - ציד. בירדן אפשר להגיע למקומות שופעי מים וירק ולא לראות אפילו ציפור אחת לרפואה, שלא נדבר על בעלי חיים גדולים יותר. הירדנים אוהבים לצוד. מעל כל מקווה מים אפשר לראות עמדות נסתרות שאליהן מגיעים מקומיים מדי פעם כדי לשתות קפה בנחת, לעשן סיגריה ולקוות שאיזו יונה תבוא במקרה לשתות ותמצא את עצמה על הגריל. 

ארץ טרופית משגעת

למחרת ירדנו לתוך הנחל היפה באזור, נחל מנשאללה, בקניון העמוק זורם לו נחל צלול וכל הזמן יש הפתעות, בריכות יפות, מפלים, עצי דקל רבים, הרדופים בפריחה ורודה והמון שקט. אני מרגיש כמו החלוצים שטיילו בעין גדי לפני הקמת המדינה. אין שבילים מסומנים, רק גללי עיזים פה ושם, אין טינופת ואין אנשים מלבדנו. בילינו כל היום בשיטוטים בין בריכה למפל, ולפנות ערב שוב טיפסנו לעבר הנחל הבא. הפעם למדנו לקח והלכנו לישון הרחק ממקורות המים.

בבוקר התעוררנו עם זריחה משגעת של שמש המלטפת את מדבר יהודה שממולנו באור רך. ים המלח נצץ באור מתכתי עמוק מתחת. צפינו על שפך הירדן ובקעת יריחו, הר נבו רק כמה קילומטרים צפונית לנו הזכיר לנו שאלוהים אמנם לא הכניס את משה לארץ אבל לפחות הוא דאג לו לנוף יפה.  

זריחה על ים המלח 

המשכנו עד למפל הגבוה בירדן - המפל של ואדי חימרה. הנחל היפה חותר באבן חול ואז נופל בבת אחת 80 מטר לתהום. פגשנו עוד קבוצה שירדה את המפל בסנפלינג. אנחנו, לעומת זאת עקפנו את המפל כמו עזים על שביל צר ומתפורר.

כשהגענו מתחת למפל מצאנו ארמון בנוי מנטיפי טרוורטין, מושקה ברסס המים הבאים מעל. המים והחום יוצרים ארץ טרופית משגעת עם צמחית שרכים ירוקה ושפע שעומד בניגוד מוחלט לריקנות של המדבר.

שהינו בגן העדן הזה שעות מספר עד שהגיע הזמן לחזור, המשכנו עם הנחל וירדנו עד לים המלח. מצאנו מונית מזדמנת וחזרנו לגבול, לתורים הארוכים, לבירוקרטיה המזעזעת ולחיים הרגילים שלנו בארץ. עד הפעם הבאה.

• המחבר הוא טייל, חוקר ומדריך טיולים, המחברים את החיפוש הרוחני עם אהבת הטבע והקשר לאדמה