שר עם הילדים, ועוד איך

הנה סיפור אמיתי לגמרי מלפני שבוע. שנייה לפני שאני נפרד בנשיקה וחיבוק מבני בן השנתיים וחצי, שרית הגננת מציידת אותי בדף "עדכונים" לקראת חג השבועות. לצד הודעות כמו "בבקשה לא להביא לגן חפצי מעבר" ו"הכינה נחמה שוב ביקרה בגן, בדקו את הראשים‭,"‬ מופיעה שם רשימת השירים שהזאטוט שלי לומד בימים אלה להכיר.

בדרך החוצה אני עובר דרך כיתת ה"בוגרים" של הגן. באופן ספונטני לגמרי - הגננת אפילו לא לידם - ובהתלהבות שאפשר למצוא רק אצל מי שמערכת החינוך עדיין לא דיכאה, מתחילים מנוזלי האף לשיר: "עוד אבינו חי‭...‬ עם ישראל חי‭."‬ אני מסתכל בדף העדכונים ומוצא את רפרטואר השירים החדש של הגברבר הקטן שלי: "סלינו על כתפינו" ו"ארץ זבת חלב ודבש‭."‬ "בהמשך‭,"‬ נכתב שם, "נתחבר גם ליום ירושלים ונלמד בהרחבה שירים שקשורים לעיר‭."‬

האירוע הזה לא מעורר בי שום תמיהה. נראה לי סביר והגיוני שזה מה שהילד שלי, שהולך לגן רגיל לגמרי, לומד לשיר בגן - שירים שגם אני גדלתי עליהם ולכן קל לי, אפילו מרגש אותי, לשיר עם הבן שלי. שירים שגם הגננות גדלו עליהם ולכן אך טבעי ומתבקש שהן גם ילמדו אותם.

כשקראתי את המחקר המלומד של ציפי כהנוביץ‭,'‬ הגעתי למסקנה הבאה: או - סליחה אם ההנחה הזו פוגעת - שאין לדוקטורנטית הנכבדה ילדים, או שהיא נדחקה לתזה הכאילו שמרנית הזו רק משום שכל רעיון אחר לתזה בחוג למוזיקולוגיה כבר נתפס, ולסיים תזה הרי צריך.

"כל גננת ממציאה עוד ועוד שירים?"‬ "ההורים לא יכולים לשיר עוד עם הילדים?"‬ מאיזו מציאות לקוחות ה"עובדות" המאווררות הללו? אם הגננות אכן רוצות למצוא חן בעיני ההורים - והן בהחלט רוצות וזה לגיטימי - למה שילמדו את הילדים שירים שההורים בכלל לא מכירים? ולמה שיטרחו בעצמן ללמד שירים שהן לא מכירות?

אבל מעבר לזה, מי אמר ששירים "על ארץ ישראל" עדיפים על שירים "שעוסקים באדם הפרט"?‬ מי אמר שפחד קמאי של חברה הנלחמת על קיומה צריך לככב בשירי הילדים? מאיזה שלטון טוטליטרי לקוחה האקסיומה הזו?

אה, וישנה גם העובדה שכשאני מנסה לרגע להריץ בראש שירי ילדים מדגמיים של ביאליק, אני לגמרי מתקשה למצוא בהם היבט לאומי. אלא אם כן, כמובן, ריקוד הכרוב והכרובית בערוגת הגינה מסביב לחבית, עם הפול המסכן שעומד בצד ונשען על מקלו, הוא משל ליחסינו עם שכנינו הערבים, אוהבי הפול.