הפסקת הריון: הוועדה להפסקת הקידמה
בחודשי הקיץ אנשים נופשים באילת או בחו"ל ולא ממהרים לעבודה, לסידורים או לבתי חולים כדי לרצוח תינוקות שטרם נולדו. ידעתי היטב ששני ילדים הם המקסימום בשבילי, והנה בכל זאת מתפתח עכשיו ברחמי עובר קטן. היה לי ברור שההריון הזה צריך להסתיים. פרק מהספר החדש "סדקים"
ההחלטה היתה אכזרית, אבל כדרכי - לא התלבטתי הרבה. לילה אחד ללא שינה, חפיסת סיגריות שלמה, צלחת עמוסה עוגיות ממולאות בקרם נוגט וארבע וחצי כוסות קפה שחור עזרו לי להביט בכנות אל תוך עצמי ולדעת את מה שהיה כל כך ברור למן הרגע הראשון – אני לא רוצה עכשיו עוד ילד.
הידקתי את שפתיי ולחצתי בכוח על דוושת הגז. תסריטים שונים ומשונים התרוצצו בראשי. אולי בעוד רגע תתרחש תאונה, אני אגיע במצב אנוש אל בית החולים ולאחר בדיקה מקיפה יודיע לי מנהל מחלקת טיפול נמרץ שחיי ניצלו בנס וגם חייו של העובר שבבטני ניצלו... האם נס כזה ימחה את הקללה מעל ראשו של העובר? האם ארגיש אסירת תודה על ההזדמנות השנייה שניתנה לי ואשנה את דעתי, אשאיר את ההריון ואגדל את הילד שייוולד לי באושר ובעושר? ואולי אגיע עכשיו לבית החולים שבפאתי תל אביב ואגלה שהוא סגור; הפקידה שכחה להודיע לי שרק היום, לרגל שיפוצים, התבטלו כל התורים ואני אסתובב ואחזור הביתה ואחרי מחשבה נוספת אחליט להשאיר את ההריון, כי אם בית החולים סגור יום אחד בשנה דווקא ביום שבו אני מתכוונת להפיל את העובר שלי, זה בטח מראה משהו, לא? ואולי בית החולים דווקא יהיה פתוח, אבל ברגע שאכנס לחניון יתקשרו מהגן של לירי ויגידו שהילדה משלשלת ומקיאה בלי הפסקה, ושאני מוכרחה לבוא לקחת אותה מיד; ואני לא אהסס לרגע, אעשה פניית פרסה ואחרי שאדרוש מן השומר שיחזיר לי את 15 השקלים ששילמתי לפני רגע, אדהר אל הגן ואחליט שזה אות משמיים, שלירי צריכה אח קטן. שאני לא יכולה לעשות לה את זה.
בשמונה וחצי בדיוק הגעתי לבית החולים הפרטי. לא נפגעתי בתאונה, בית החולים היה פתוח והרינגטון של הנייד לא נשמע. על השביל המוביל לבית החולים לא פגשתי זקן שיכול היה ללחוש לי שאני עושה טעות איומה, ואת האזור לא פקדה רעידת אדמה פתאומית. דבר לא קטע את ההתנהלות השגרתית והשלווה של הבוקר הזה. ידעתי, רק אני אוכל להציל את עצמי מעצמי. אם אני רוצה לסגת, זה בסדר. אני יכולה לחזור הביתה עם העובר הצומח ברחמי, סתם כי אני רוצה ולא בגלל שפיה שירדה משמיים הורתה לי לעשות כך. אבל לא חזרתי. היה לי ברור שההריון הזה צריך להסתיים, ויפה שעה אחת קודם.
מול דלת העץ הלבנה, הצטערתי שהוא לא בא איתי
זוגות זוגות ישבו הממתינים מול הדלת הסגורה של הוועדה להפסקת הריון, מחכים בשתיקה. רק אני באתי לבד. אופיר התחנן שאניח לו ללוות אותי, אבל אני התבצרתי בעמדתי. "חבל שתפסיד יום עבודה, זו בסך הכל סתם ועדה מטופשת", פטרתי אותו בקלילות. עכשיו, מול דלת העץ הלבנה, הצטערתי שלא בא איתי. הרי לא הכנסתי את עצמי להריון הזה.
חיילת במדים שישבה ליד אמא שלה אמרה בשקט שהיא לא מתכוונת לבוא לחגיגת יום ההולדת ה-70 של סבתה. אין לה מצב רוח. האמא התרגזה והודיעה לחיילת שלה שהיא חייבת לבוא, עם או בלי מצב רוח. אולי תסבירי לה משהו על אמצעי מניעה, רציתי להטיף לאשה המבוגרת שטחנה לבתה ללא לאות על היום הולדת של הסבתא. אבל מי אני שאטיף. אני, הטיפשה מכולן. ידעתי היטב ששני ילדים הם המקסימום בשבילי, והנה בכל זאת מתפתח עכשיו ברחמי עובר קטן.
בחורה שמנמונת עם עיניים גדולות ועצובות השעינה את ראשה על כתף הבחור שישב לידה והוא ליטף ברוך את שערה. זוג נוסף נשען על הקיר, ליד הדלת, שפתיהם חתומות בשתיקה מעיקה.
אני הייתי המבוגרת מכולן. צעירה רק מהאמא של החיילת, אבל היא לא נחשבת. גילן הצעיר של הממתינות לוועדה להפסקת הריון, התריס מולי את מה שממילא חשבתי. שהזכות לטעות נתונה רק לחיילות או לתיכוניסטיות. מקסימום לסטודנטיות שנה א'. לא לנשים בשלות, נשואות ומבוססות. אשה בת 34 היא נטע זר בקהל המזדיינות הבלתי אחראיות.
המחשבות שלי נדדו חזרה אל שגרת יומי. הייתי מוטרדת ממה שצפוי לי בימים הקרובים, אחרי שאקבל את אישור הוועדה ואחרי שההפלה תסתיים. לא ידעתי איך המחלקה שלי בבנק תסתדר בלעדי, כשאקח חופשה של כמה ימים אחרי ההפלה, ומה יהיה עם הילדים... אופיר יצטרך לצאת מהעבודה מוקדם יותר כדי לעזור. ומתי לעזאזל יגיע תורי? האם אספיק לנסוע הביתה, לשוהם, לפני הפקקים?
הרגל שלי התנועעה באי שקט. כשזה היה קורה לאופיר, הייתי משתגעת, מניחה באגרסיביות יד על הירך שלו ועוצרת את התנועה הבלתי פוסקת. אבל כלפי עצמי הפגנתי סלחנות. ההמתנה הממושכת הרגה אותי. אולי טעיתי שלא נעניתי להצעתו של הקצב הפרטי, זה ששירלי המליצה לי עליו, הרופא הפרטי האדיש והקר שאליו הלכתי לפני יומיים, שהסכים בטובו לבצע את ההפלה תמורת סכום מופרך. אבל כשישבתי מולו הרגשתי שאני לא יכולה לתת לרופא הגמד שסמלי דולר ריצדו בשתי עיניו לגעת בי. אידיאליסטית שכמוני.
"זוהר סלע", קטע קול נשי את מחשבותיי על הגמד הממצמץ דולרים. החיילת ואמה יצאו בשתיקה מהחדר. אולי הן קיבלו קצת פרופורציות על החיים, חשבתי ונכנסתי לחדר שבו התכנסה הוועדה. שולחן גדול חצץ ביני ובין הוועדה להפסקת הריון, שלא היתה אלא אשה אחת, כבת 50 כבדת גוף וחמורת סבר.
"שלום, שמי אריאלה, אני עובדת סוציאלית, במה אוכל לעזור לך?" דקלמה הוועדה ללא חיוך.
"את הוועדה להפסקת הריון?" בדמיוני ראיתי את הוועדה מורכבת מעדה של רבנים שחורים.
"יש גם רופא, ד"ר ברק, אבל בשלב הראשון את מדברת איתי", ענתה העובדת סוציאלית ביובש.
שמחתי שהעניין יעבור בקלות רבה יותר ממה שציפיתי. אריאלה שלפה טופס מתוך תיקיית קרטון והחלה לירות סדרה של שאלות יבשות. שם, גיל, מספר תעודת זהות, מצב משפחתי, מקצוע. עניתי לה בקול מונוטוני והיא מילאה את הטופס בכתב יד קפדני. כשסיימה, הרימה את ראשה מהניירת, הסירה את משקפי הראייה שלה ושאלה, "אז מה מביא אותך אלינו, זוהר?"
"את הוועדה למניעת הריון, לא? אז את בטח יכולה לנחש שהרצון שלי להפסיק את ההריון הביא אותי לכאן".
אריאלה לא התרשמה מההתחכמות שלי. "מדוע את רוצה להפסיק את ההריון?" היא הגתה את המילים לאט כאילו היא מדברת עם תלמיד מוגבל.
"יש לי ילד בן שמונה וילדה בת שנתיים שבדיוק עכשיו נגמלת מהחיתולים. בעלי ואני הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים עוד תינוק כרגע. לפני שנה קיבלתי תפקיד בכיר בעבודה, עכשיו אני מתחילה לחיות. לא תכננתי את ההריון הזה, הוא קרה בטעות וממש לא מתאים לי ילד עכשיו".
"זה לא ילד עכשיו, זה ילד בעוד שבעה חודשים", תיקנה אותי אריאלה.
"גם בעוד שבעה חודשים זה לא יתאים".
אריאלה לא היתה מרוצה. "אפשר לשאול למה?"
"מה למה?" החזרתי בשאלה.
"את בת 34, אולי לא תכננת את ההריון, אבל עכשיו הוא עובדה מוגמרת, אז למה לא לזרום עם החיים?" היא קינחה את אפה בטישו וורוד, הרכיבה שוב את משקפיה והביטה בי בעיניים שואלות.
"הסברתי לך גם שהקריירה שלי מאוד חשובה לי"
נשמתי עמוק. התגברתי על הכעס שמילא אותי. היא לא סתם מחטטת, אמרתי לעצמי. היא פשוט עושה את העבודה שלה. "תראי, אריאלה", אמרתי בשקט. "יש לי כל מה שאני רוצה. משפחה מושלמת. בעל ושני ילדים, בן ובת. מה עוד צריך? אולי בעוד כמה שנים אחשוב אחרת. אולי בעתיד אחליט להרחיב את המשפחה, אי אפשר לדעת. בינתיים, אני מסתפקת בשני הילדים שכבר יש לי. הסברתי לך גם שהקריירה שלי מאוד חשובה לי. התמניתי לא מזמן למנהלת מחלקה עסקית בסניף בנק, גם ככה התמרונים בין המשפחה לקריירה קשים לי. תינוק חדש זה הדבר האחרון שאני צריכה. נכון, עשיתי טעות, אבל אני פה בדיוק בשביל לתקן את הטעות הזאת".
"אני מבינה, זוהר, אבל הדברים לא כל כך פשוטים", אמרה אריאלה במבט שלא השתקף בו ולו קמצוץ של הבנה. "אישה נשואה שעוד לא מלאו לה 40 לא יכולה סתם ככה להפיל את העובר שלה רק בגלל שזה לא מסתדר לה בחיים".
"זה לא סתם ככה", התעצבנתי.
היא לא התרשמה. "בחוק יש סעיפים מאוד ברורים". אריאלה השפילה את העיניים אל הנייר שבידה והחלה להקריא את הכתוב: "הוועדה מאשרת הפלה רק באחד המקרים הבאים: כאשר האשה היא למטה מגיל הנישואים, כלומר שעוד לא מלאו לה 18 או שכבר מלאו לה 40 ויותר, כשההריון נובע מיחסים אסורים על פי חוק הדין הפלילי", היא הרימה את עיניה והביטה בי, בוחנת אם אני יורדת לסוף דעתה ונראה שלא היתה בטוחה בכך, לכן פירטה כשעיניה נעוצות בפניי: "אונס, גילוי עריות, או שמדובר בהריון מחוץ לנישואים". היא חזרה אל הנייר והמשיכה להקריא, "כמו כן, אם הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי או אם המשך ההריון עלול לסכן את האשה או לגרום לה לנזק נפשי או גופני". אריאלה סיימה לדקלם ונשענה על מסעד הכסא.
"אני לא מבינה", מלמלתי. "אני לא בת 16, לא חולת נפש, לא חולה במחלה ממארת, לא נאנסתי - ובכל זאת, אני לא רוצה את ההריון הזה".
"זה לא כל כך פשוט", התעקשה אריאלה.
"אני לא רוצה את התינוק הזה!" קראתי בקול. "זה כן פשוט, הגוף שלי הוא ברשותי וזאת ההחלטה שקיבלתי. אף אחד לא יכול להכריח אותי לגדל תינוק שאני לא רוצה!"
היא הביטה בי בלי לומר מילה.
הנמכתי את הטון. "חשבתי שאני באה לכאן, אומרת את ההחלטה שלי לוועדה, מקבלת אישור והולכת לעשות הפלה. לא חשבתי שאעבור כאן חקירת שתי וערב ושהמשפט היחיד שאשמע שוב ושוב הוא שהדברים לא פשוטים".
"אבל הם באמת לא פשוטים", לראשונה מאז נכנסתי לחדר האיר את פניה חיוך קלוש. "חוק הוא חוק".
- מתוך הספר החדש "סדקים" מאת גלית אלדר (הוצאת ספריית מעריב)
לפנייה לכתב/ת 
