שובו של קפטן קוק

אבל היה דומה שפגישה קודמת נדחקת לפני זו של עכשיו, כאילו ילדה מבולבלת נמצאת בין צלעותיה. אז, אחרי המסע העולמי הראשון, הוא נכנס הביתה בצעדים גדולים, עם הכובע בידו, שזוף, שרירי.

היא עמדה רצוצה ליד הכיריים הפושרות. פרנסיס נסוגה עם הילדים אל המסדרון. הוא נעצר במרחק מטר וחצי ממנה, עיניו סקרו במהירות את הקירות ואת הרצפה – אין בובה, אין כיסא תינוקות, אין סינר מקומט עם כתמי דייסה. היא ראתה איך לחייו מאפירות.

כן, היה עליה ליפול אל זרועותיו, כמובן, הוא נעדר שנים ארוכות וכעת שב, ואכן נוצר חיבוק, אבל היא לא נמסה, היא נותרה מוּדעת לעורהּ שתָּחַם את הסיפור שעוד יהיה עליה לספר. נוּקשָה כבול עץ שכבה לצדו בלילה. הוא היה נואש, לא-מנוחם, אבל היא השאירה את אי-הנחמה מאחוריה.

היה צריך לפרושׂ בפניו את המאורעות בסִדרם העצוב. היא התיישבה במיטה, וכך, בעוד מבטה נעוץ בקיר החיוור שמולה, ביטאה בקול עצור את המלים, בקצב מהיר הרבה יותר מדי.

היא אף-פעם לא היתה חולה הילדה, הילדה שלה, הילדה שלהם. שָׂמחה בוקר-בוקר, שמחה בכל הזדמנות להתנדנד במטבח ובחדר, לקרוא לפרחי הגינה בשמם, ולעזור בכובד-ראש בבחירת הירקות בשוק. אהבה עד טירוף את האחים שלה, יכלה לעמוד שעות ליד ג'יימי ולהתבונן בציורים שצייר.

עיניה נצצו מאושר כשנֶת היה מלמד אותה שיר. כשבאה השכנה עם שקית של סוכריות, היתה הילדה מחלקת אותן על השולחן לשלוש ערמות: בשביל ג'יימי, בשביל נתניאל, ובשבילה. קדימה. לא להרפות. להרפות עוד תוכל תמיד.

פרנסיס הורידה את הסוס מעליית-הגג, אתה יודע, הסוס הזה על הקרש עם הגלגלים, שהבנים משחקים בו, יש לו רעמה אמיתית וחבל-ספינות ישן בשביל להסיע אותו. היא היתה נרגשת, נסערת. היא גררה את החיה ברחבי הגינה, נתנה לה עשב ותפוחים ולחם.

לא שמנו לב. אני לא שמתי לב. פרנסיס ואני כיבסנו את הסדינים בחדר-השטיפה. פתאום נהייתה דממה בגינה. הקול שלה חָסַר לנו, והבטנו זו בזו מעל לסדינים הסחוטים שבידינו. זה היה רגע לפני המכה. בַּדממה שמענו פרסות סוסים. מישהו צרח. חריקה, צלצול רועם של עץ על אבן. זאת אשמתי. אני לא שמתי לב.

בחוץ השתולל סוס ולא נרגע. אנשים נכנסו בריצה לגינה וצעקו, אבל אני כבר הייתי ברחוב, בהתחלה ראיתי את סוס העץ עומד שלם באמצע הכביש, אבל אז הבטתי אל רגלַי, רגליים יחפות, את הכפכפים בטח חלצתי בבעיטה כובע לא חבשתי לא 

"פשוט תספרי", אמר ג'יימס. הוא הסתובב. היא דיברה אל גבו. "את העובדות", אמר. עובדות.

אֶלי שכבה על הארץ. בלי פציעות, שלמה. לרגע חשה הקלה: ניצלנו, לא קרה כלום! אבל הילדה שכבה חיוורת וללא-ניע. אליזבת כרעה בבוץ בברכיים חשופות, היא משכה את הילדה אל חיקה, היא אחזה חזק בבתהּ. מעל לראשה צעקו אנשים, היא זיהתה את קולה של פרנסיס, רם וקשה בין קולות הגברים. מישהו התיר את רסן הסוס. רגע ארוך לא קרה דבר. היה מוזר שבמשך כל הזמן הזה השמש המשיכה להאיר, היום נשאר כמו קודם, בוקר לונדוני.

פרנסיס שלחה בחור אל מעֵבר לנהר, להביא את פָּליסֶר. הבחור חצה את הנהר בהתזות מים. למרבה המזל היה פָּליסֶר בגריניץ' ולא במספנה. הוא בא מיד. מוזר שהיא עדיין רואה לנגד עיניה במדויק כל פרט ופרט. נעליו ומכנסיו היו רטובים מן החתירה הנסערת. טבעות דהויות.

"העובדות", אמר הגבר לידה. "איפה היו הבנים?"

הגיע הרופא. זה היה יותר מאוחר, כשאֶלי כבר שכבה בחדר. טוב שג'יימס שאל, זה סימן שהקשיב. בטח השכנה לקחה את ג'יימי ונֶת מבית-הספר. לא פרנסיס, פרנסיס נשארה איתה, בזה היא בטוחה. פרנסיס רעדה כל-כך עד שכמעט לא יכלה לעזור לפשוט את החולצה של אֶלי, חולצת המוות. לאליזבת היו ידיים יציבות, היא היתה רוחצת את הילדה, מטפלת בה, מלבישה אותה. זה היה ב- 9 באפריל 1771.

יוּ פָּליסֶר סידר הכל. הוא ישב במטבח שלה ואכל מן המרק שפרנסיס הכינה. הוא קיבל את פניהם של הנגר, הקברן, הכומר. הוא הכריח את אליזבת ללכת לנוח, אבל היא לא היתה מסוגלת. פחד כיסה אותה כמו שמיכה חונקת ברגע שהניחה את ראשה על הכר. היא ישבה ליד הילדה. ניסתה לסלק את הרעשים מן המטבח ולהקשיב לקולה של הילדה שעדיין היה חייב להימצא בראשה, איפה-שהוא, לא מאותר. היא חיכתה.

באותו לילה ישנה איתה פרנסיס במיטה הגדולה, וגם בלילות הבאים. פחות מדי נשים בבית. בהבזק פתאומי קלטה שהבת היתה אשה-לעתיד, וכי גם העתיד הזה אבד כעת לבלי שוב.

"העובדות", אמר ג'יימס.

הלוויה. זה היה עניין של גברים. נשים נשארו בבית להכין אוכל למלווים החוזרים. פָּליסֶר ילך בשם ג'יימס. אבל כשאליזבת ירדה מן המיטה בבוקר הטקס – האור רק עלה, ההתבהרות גאלה אותה מנדודי שינה שהתחלפו בעֵרוּת – היא ידעה שגם היא-עצמה תלך.

פרנסיס לא מנעה בעדה, אלא עזרה לה עם השמלה השחורה ושלפה מהיכן-שהוא רעלה שהשתלשלה בקפליה על פניה. פָּליסֶר הופיע עם נושאי הארון. הוא ראה אותה עומדת ליד הארון הקטן והינהן.

היא אחזה בזרועו – כן, אותה זרוע, כבר אז, כבר אז – ויחד הלכו בַּשביל בעקבות אֶלי אל חצר-הכנסייה. לצד אבני המרצפת השקועות בעשב פרחו בְּכורי-אביב לבנים, שושנות עליהם היו מדויקות כתער באור השמש המלוכסן, מרבד פרחים עד היכן שיכלה לראות. את זה ראתה. אֵילו פרצופים עמדו שם בין הספסלים כשנכנסו לכנסייה הקטנה, את זה לא זכרה.

יוּ משך אותה אל השורה הראשונה. הוא לא הרפה מידה. מאחורי המסך השחור השקוף הביטה בארון, ממש לפניה. היא לא חשבה, היא רק הביטה.

עובדות, לחש ג'יימס. לא היו עובדות. איזה מזמורים, איזה טקסט, איזה תפילות – היא שכחה. האם כבר אז חשבה על שערותיה של הילדה, על פיה, על עצמותיה הילדותיות, על שהיא-עצמה רוצה לזחול לתוך האדמה כדי לאחוז בשלד העדין הזה? לא, זה בא רק מאוחר יותר.

האנשים כרעו על ברכיהם בעיניים עצומות. היא לא. היא הביטה למעלה, אל העוגב, וראתה את אדון הַרטלנד יושב מאחורי המקלדת הכפולה. ידיו הלבנות הגדולות היו מונחות בחיקו, ושְׁחוּח גב בחן את הפרטיטורה שניצבה על הכן.

הוא הפנה אליה את ראשו כאילו חש במבטה. לא, היא לא התביישה, היא הביטה כמעט בשקיקה באיש הזקן. לחייו הקמוטות וגולגולתו הנוצצת מתחת לקווּצות השיער הדלילות נחרתו בזיכרונה. הביטה ארוכות בפניו מבלי למצמץ. הם לא חייכו זה לזה.

רק כשאמר הכומר "אמן" השתחררו מבטיהם והיא השפילה את עיניה אל המרצפות שלרגליה. אבן, חשבה, אבן, עץ, אדמה.

הגיע הרגע שהארון נישא החוצה. היא ניסתה לנשום ברוגַע. אף-על-פי שהיתה מוקפת ים של לבושי שחורים, הרגישה לגמרי לבד. לקום. לראות את נושאי הארון ניגשים. להסתובב לאט כדי ללוות את תנועתו האיטית של המסע. עץ בודד שאין-להתקרב-אליו בְּשדה, כזאת היא היתה.

ואז התחיל אדון הַרטלנד לנגן. לרגע נבהלה מצלילו המלא של העוגב, כי הוא ניגן שיר מלא תנופה ושמחה, שלא נראה מתאים למתרחש על רצפת הכנסייה הקטנה. היא ראתה את מבטו הכעוס של הכומר; פָּליסֶר, לידה, עצר את נשימתו. ואז הוא צבט את ידה וצחק לעֶברה צחוק קצר.

מוזיקת מים של הנדל, היא ידעה מיד. היא זיהתה את המנגינה. נגן העוגב הזקן עורר את הים, הוא הזכיר לה את עובדת קיומו של ג'יימס, הזכיר לה שבעלָהּ שט אי-שם, הרחק-הרחק, על-פני המים, והוא יחזור אליה, לא הכל אבד.

הארון הקטן הוסע עד אמצע השביל המרכזי. שעוּנה על זרועו של פָּליסֶר היא הלכה בעקבותיו, נשטפת במוזיקה. הצליל המלא נעלם ופינה מקום לצליל טהור של כלי נשיפה מעץ. הטריו השברירי נשמע כאילו ניגנו אותו באחדות מושלמת אבובים, חלילים ובסונים.

בשמיעה ראשונה זה נראה שיר שמח, אבל היא ידעה שלא כך הדבר, וגם אדון הַרטלנד ידע. האופן שבו קטע שוב ושוב את המשפטים המפצירים, הקצרים, שבר את הלב. ככה זה היה. ילדה מדלגת ברחוב. בשמש. מתחת למרכבה הכבדה.

כמובן. העגלון לא העז להראות את עצמו. הוא שלח את אשתו עם חצי חזרזיר-חלב כקורבן כפרה. פרנסיס קיבלה את פניה, בעוד אליזבת עמדה ללא-נוע למעלה, בחדר-השינה, לפני החלון.

ג'יימס התהפך על גבו. "מה עשית עם החזיר?"

היא ראתה לנגדה את הגווייה המבותרת לשניים, מוטלת על שק יוטה ליד הכיריים, ורדרדה, עם שברי עצמות לבנות, גדולה כמו ילד.

"פרנסיס טיפלה בזה. נתנה למישהו. קברה. זרקה לנהר. אני לא יודעת, אף-פעם

לא דיברנו על זה".

אני שוכבת ליד בעלי, ששלוש שנים לא ראיתי אותו, ומדברת על חזיר, חשבה. הבת שלנו מתה מוות אלים, והוא שואל מה עשינו בחזיר. אני עונה, אבל מתחת לשיחה הזאת מסתתרת שאלה שאיננו יכולים להתנגד לה. אני אפילו לא יכולה לומר זאת בקול רם. אני בקושי מסוגלת לחשוב על זה. אבל אני חייבת.

היא הניחה לעצמה לשקוע עד שיכלה להניח את ראשה לצד ראשו על הכר. היא צודדה מבט וראתה שהוא בוכה. זאת אשמתי. הייתי צריכה לשמור עליה. אני האֵם. את המדרגות חסמתי בקרשים, ואת סכיני הבשר הנחתי מחוץ להישג-ידה. את שַׁער הגן לא סגרתי. הגנתי עליה עד לפעם האחת הזאת, זה כמעט נגמר, אתה כבר היית בדרך הביתה, כמעט.

• "השיבה הביתה", אנה אנקוויסט, תרגום: רן הכהן. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 383 עמודים