המתת חסד
לראשונה מאז שהיא קוראת, אריאנה מלמד לא מסוגלת לגמור ספר. יותר מזה, היא משוכנעת שאסור היה לתרגם לעברית את "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, ושהקריאה בו היא מעשה בלתי מוסרי. תנו לה להסביר לכם למה
כשהספר הזה ראה אור בצרפת, לפני שנתיים בערך, קיבלתי אותו מידידה. אני זוכרת את הנקודה המדויקת שבה השלכתי אותו לפח. זה לא קרה כשאיש האס.אס מקסימיליאן אואה אמר שהקורבנות משעממים. גם לא כשהתחיל לרמוז לגילוי העריות בינו לבין אחותו. גם לא כשהדים כבדים ומעיקים של "אייכמן בירושלים" של חנה ארנדט עלו מתוך נסיונו להסביר את פעולותיו.
בעמוד שבו הוא שואל ילדה בת 3 בערך, באוקראינית, "איפה אמא" – ביודעו מי אחראי לרציחתה של האמא הזאת ומי יהיה אחראי לרצח הילדה – שם לא יכולתי עוד לקרוא. חשבתי שהפח הגדול של קיבוץ פרוד, מקום שבו חיים עדיין קורבנות משעממים שמספרים חקוקים בזרועותיהם, יהיה אתר קבורה נאה לעותק שבידי.
"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל – סטאלג פסבדו אינטלקטואלי שזכה בפרס האקדמיה הצרפתית ובפרס גונקור גם יחד - הוא סיפורו של אוברשטורמבנפיהרר ד"ר מקסימיליאן אואה, טכנוקרט של רצח המונים במלחמת העולם השנייה ויצרן תחרה בצרפת, 30 שנה בערך אחרי המלחמה, אז הוא בוחר להתחיל לכתוב את זכרונותיו הבדיוניים. מדוע הוא עושה זאת? כפי שהוא מסביר במשפט הפותח את הספר: "אחיי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה".
ליטל, יהודי אמריקאי, בחר בנקודת המבט של דמות בדיונית כדי להוביל, בין היתר, את סיפורם של כמה ממעשי הטבח הנודעים של דברי ימי השואה: באבי יאר, למשל. החיסול המאורגן של יהודי הקווקז, למשל. כשהוא מתבונן בערימת גופות מוטלות בחפירה, כשהוא מתאר בדיוק גרפי מדהים את פרפורי הגסיסה של הירוי והתלוי, הוא מפגין שוויון נפש מוסרי של פורנוגרף מנוסה.
הוא מתבונן במתים שוב ושוב ושוב, הוא מורה להרוג שוב ושוב ושוב – לעיתים רק כדי להתבונן. בדיוק כמו שהוא מתבונן בחור התחת של אחותו התאומה לפני שהוא יורק עליו כדי לבעול אותה שוב, במוזיאון. אבל יש גרוע מזה: אואה אומר לנו – אחיו בני האדם – שכולנו יכולים להיות כמוהו בהינתן הנסיבות הלא נכונות.
מאז נמכרו בצרפת כ600- אלף עותקים. זכויות התרגום לאנגלית נמכרו ביותר ממיליון דולר. בישראל, כך על פי בורסת השמועות, שילמו בהוצאת כנרתזמורה-ביתן סכום חסר תקדים עבור הזכות להגיר את עולמו הרוחני של אוברשטורמבנפיהרר אואה ומעשיו הבדיוניים השתולים בהיסטוריה אמיתית, דווקא לעברית. ניסיתי לקרוא שוב.
20 שנה אני כותבת על ספרים, ואת "נוטות החסד" לא הצלחתי לקרוא עד תום. הגועל, התיעוב והזעם גברו עלי. זאת, אם כן, אינה רשימת ביקורת. כאלה עוד ייכתבו על ידי אנשים שיכולים לגייס למשימה הזאת יותר שוויון נפש מכפי שיכולתי אני.
אדם מביא איתו לכל ספר את עולמו ואת חיי הקריאה הקודמים שלו. כשאואה מתפייט על אודות נער יהודי שהוא פסנתרן מחונן מאזור צ'רנוביץ, כשהוא מתבונן בו שוב ושוב בתאווה, אני חושבת על אמא שלי, ילידת העיר צ'רנוביץ, שסיפרה לי פעם מה היה בעיניה הנורא מכל: מבטו של אוברשטורמבנפיהרר אחר, שהיה נעוץ בה כשעמדה עירומה מולו ל"אינספקציה".
אמי, קורבן משעמם, היתה אז בת .16 תיאור המבט במילותיה הוביל אותי למאות ספרים שניסו להסביר את הפנומן הנאצי, למאות ספרים אחרים של קורבנות וניצולים, למדף המבהיל בגודלו של ספרים על מלחמת העולם השנייה שאני מחזיקה בבית לגמרי מרצוני.
ולכן לא יכולתי לקרוא, ולכן גם חשבתי שאסור לי לקרוא שמא תדבק בי לרגע אמפתיה לאואה הזה, למרות שאפשר היה להתנתק מהזוועה בניתוח רציונלי של הדברים. אואה, הרוצח האנין והפרוורטי שאין בו חרטה כלל, הוא תוצר בדיוני הגיוני למדי של מסורת שהתחילה בכתביו של המרקיז דה סאד ובזעמו הרושף כלפי המוסרניות המדכאת של הכנסייה הקתולית והמשטר הישן, מה שהוביל אותו ליצור "וידויים" שאין בהם חרטה או אל או עונש. מעריציו, ביניהם לואי פרדיננד סלין, העלו את השנאה הסדיסטית לדרגת אמנות, שאיפשרה את לידתם של סופרים כמו ז'אן ז'נה, אהובו של סארטר (סארטר שב"ארוסטרטוס" טען שעל המתים יש להביט מגבוה, ויצר גיבור שיורה בהם ממרומי הקומה השישית.(
וגם את מבטה של פולין ריאז,' מחברת "סיפורה של O" איפשרה המסורת הזאת - מבט שאין בו רגע אחד של חמלה לייסורי הגוף האיומים, לעינויים שכאבם כלל לא מוזכר, כשהגיבורה מוסרת את גופה ואת נפשה למתעללים שהופכים אותה לאוסף של חורים.
ויש, כמובן, אספקט פילוסופי. כשקוראים את קאנט לא נכון, כפי שעשה אדולף אייכמן במשפטו, אפשר להיאחז בציווי הקטגורי כהסבר לקיומו המשוער של אואה. כשנאחזים בחנה ארנדט וב"בנאליות של הרוע",' כשמעריצים את היידגר, אפשר לטעון במידה גדולה של שכנוע עצמי שבאמת, בהינתן הנסיבות, כולנו רוצחים פוטנציאליים. כל אחד יכול.
כל זה נאה אולי לדיונים פילוסופיים בגרוש, וכל זה מופיע באדרת כזו או אחרת במסגרת הצידוקים שאואה מייצר לעצמו ולמעשיו. החל מילדותו הלא כל כך מאושרת וכלה בתרבות הגרמנית כולה, דרך הטענה שכולנו בעצם מציצני מוות, או קורבנות של המוסר היודאו-נוצרי שפשוט אי אפשר לעמוד בו בלי ליצור רוצחים או קדושים מעונים.
הטענה האחרונה לקוחה מג'ורג' סטיינר, מהנובלה ,The Portage to San Cristobal of A.H מין מותחן כושל שבו היטלר לא מת אלא נתפס בידי המוסד ומובל ליער גשם למעין משפט, וניתנת לו ההזדמנות האחרונה להסביר את עצמו. סטיינר ביקש שספרו לא יתורגם לעברית. חלפו שנים, והוצאות ספרים עבריות רבות ביניהן על הזכות לתרגם את "נוטות החסד".
כשסופר בוחר בנקודת מבט הוא מבצע הכרעה מוסרית, אולי החשובה ביותר שיזדמן לו לעשות במהלך הכתיבה. כשהוא בוחר לתאר רצח, אונס, גזל או טבח מנקודת מבטו של המעוול, הוא נכנס אל תוך עורו המשוער של זה כדי ליצור אפקטיביות מירבית ואפילו אמפתיה של הקוראים. הבחירה מחייבת גם שימוש במבטו האקסקלוסיבי של הפושע על גופו ונשמתו של הקורבן, כדי שהקורא יוכל ליצור בנשמתו שלו אמפתיה כלפי המעוול. באין אמפתיה, אין קיום רגשי ואמנותי לאותיות דפוס על נייר.
הדרך הקלה ביותר לעורר אמפתיה כלפי רוצח היא לגמד את הנרצח, ליצור דה-הומניזציה שלו כאדם שנברא בצלם. קחו לדוגמה את אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, "רוצה לישון" של צ'כוב, שבסיומו חשים רבים מהקוראים שליבם נכמר על וורוורה, השמרטפית שזה עתה חנקה תינוק.
גם את זה, מותר להניח, ג'ונתן ליטל יודע היטב. יותר מצ'כוב, הוא יודע שפורנוגרפיה של מין ומוות תמכור ספרים. במובן זה, יצירתו היא מופת לפורנוגרפים עלובים ממנו שעוד יבואו אחריו (ומעניין לקרוא בהקשר הזה את "השקרים האחרונים של הגוף" של גיל הראבן, שבדמותו הבדיונית של היסטוריון שכותב אוטוביוגרפיה של היטלר בגוף ראשון, יצרה בלי דעת את בן דמותו של ג'ונתן ליטל.
"נוטות החסד" עורר בצאתו מחלוקות גדולות בצרפת. היה גם מי שהתנגד – בדעת מיעוט – למתן הפרס לליטל והציע שייתנו אותו לאלי ויזל במקום. קלוד לנצמן כתב אז: "זהו פרח רוע רעיל... האופן שבו הנבל, הזוועה והקיצוניות של הפרוורסיה המינית מרתקים את ליטל... מעוררים אי נוחות ותיעוב." פטר שולטר, היסטוריון גרמני-צרפתי, כתב":ספר מוזר ומפלצתי מלא שגיאות על תרבות גרמניה בזמן המלחמה." ב'די צייט' הגרמני קרא מיכאל מנינגר לליטל "פורנוגרף של אלימות." היו בצרפת ובגרמניה גם ביקורות נלהבות ביותר, והיו פרסים (שני הפרסים הכי נחשבים ברפובליקת המילים ההיא, כאלה שגם טולסטוי וגם פלובר זכו בהם,( ועכשיו הספר משווק לנו כיצירת מופת; אפילו כיצירת המופת של המאה ה,21- זו שרק התחילה.
ועם כל אלה, אני מאמינה שמבחינה מוסרית אי אפשר לקרוא את הספר הזה. אפילו אסור. לו היה זה יומן של קצין נאצי שנחשף בארכיון של התקופה, לו היה זה אפילו דיווח אוטוביוגרפי מאוחר של רוצח מפוחד ועלוב - הייתי קוראת. עדויות של בני התקופה הן חומר היסטורי ראוי וחשיפתן תסייע אולי במיגורו של רוע מאורגן עתידי.
כזה הוא "האחים הימלר", ספרה הנהדר של קתרין הימלר, נכדת האח של התליין; כאלה הן הביוגרפיות של נאצים בכירים וזוטרים; כזה הוא ההבדל בין תיעוד לבין פורנוגרפיה, בין דו"ח אמנסטי המונה את הקורבנות לבין אואה הבדיוני המתבונן בהם להנאתו.
כשהבנתי שאינני יכולה עוד, חיפשתי בני שיח לדיון על "נוטות החסד" בסופרים שקולם המוסרי מהדהד בחיי הקריאה שלי בעוצמה. מכיוון שלא יכולתי לפנות לפרימו לוי או ז'אן אמרי או פול צלאן או ייז'י וויל, הלכתי אל החיים, אלה שבינינו.
אהרן אפלפלד אמר לי שהוא עצמו לא יכול היה לבחור אפילו בנקודת המבט של הקורבן בתא הגזים, מפני שאדם כזה, כבר נעקרה ממנו כל האנושיות שהיתה בו, ולא נותר אלא חרק, ובעיניו כסופר אי אפשר לראות בני אדם כחרקים. אחר כך שוחחנו עוד קצת על חנה ארנדט, ועל יהודים שיכולים לכתוב כמו ליטל, כי בעולמנו הרי יש פרוורסיות מסחריות ופוליטיות של השואה לרוב. ליטל הוא רק דוגמה. ואז סיפר לי אפלפלד על עימות שהיה לו עם חנה ארנדט, שבו אמר שהרוע אינו בנאלי. להיפך, הוא צבעוני ומלא חיות וכושר המצאה, והוא מרתק במיוחד.
לכן, אני מניחה, יהיו לספר הזה קוראים גם בעברית. את אלה ראוי להזהיר: זה ספר מתועב, והתיעוב מידבק.
- "נוטות החסד", ג'ונתן ליטל, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, כנרת•זמורה•ביתן, 943 עמודים
- מתוך מוסף הספרים של "7 לילות", ידיעות אחרונות
