"אבל למה לצעוד בירושלים?" - כמה סיבות
כשציבור כלשהו החש מדוכא רוצה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בעניינו, הוא עורך הפגנה ליד מוסדות השלטון האחראיים על קבלת ההחלטות בענייניו. קדושת העיר ירושלים אינה מורידה מערכה הדמוקרטי כבירת ישראל
מהיום שמצעד הגאווה והסובלנות הפציע ברחובות הבירה תהו רבים בשקט או בקול למה הקהילה הגאה מתעקשת להפגין את נוכחותה דווקא באחת הערים השמרניות ביותר בישראל.
אז למה בעצם אנחנו צועדים?
מצעד הגאווה בא בעצם קיומו להכריז מספר הכרזות:
- אנחנו כאן, ואנחנו לא מוכנים להתבייש בעצמנו יותר – ומכאן המונח "גאווה".
- להראות למפחדים לצאת מהארון שיש חיים גם מחוץ לו.
- להראות לרחוב שאנחנו קבוצה גדולה ולא קומץ חסר משמעות.
- להביע כוח פוליטי.
- לציין את מאורעות סטונוול אין בניו יורק ב-1969 שהביאו לשינוי בכל הקשור לזכויות הלהט"ב.
ולמה בירושלים?
כאשר ציבור כלשהו החש מדוכא בצורה כלשהי רוצה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות בעניינו, הוא עורך הפגנה במקום קרוב למוסדות השלטון האחראיים על גורלו ועל קבלת ההחלטות בענייניו. זאת, על מנת להפגין מחאתו במקום בו נבחרי הציבור ישמעו אותה, יראו אותה ויכירו בכוח המספרי מאחוריה. קדושתה של העיר ירושלים אינה מורידה מערכה הדמוקרטי כבירת ישראל. ואם לפתע ההכרה בקדושתה חשובה יותר מהיותה כעיר בירה, הרי שמדובר באמירה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה.
לא לפגוע ולא להכעיס באנו, רק לומר את שעלינו לומר
עוד משהו:
סטונוול אין 1969 - נקודת מפנה
מאורעות סטונוול היו נקודת מפנה בתולדות הקהילה בארה"ב. זו היתה הפעם הראשונה שקמה התקוממות נגד המשטרה, שרדפה, עיכבה, הציקה והטרידה ללהט"בים במשך שנים. כשלדראג קווינז ולבוצ'ות של סטונוול אין, הפאב הניו יורקי שהיה מזוהה עם הקהילה (ב-1969 לא היו מועדונים שפרסמו זאת בגלוי) נמאס מהאלימות המשטרתית, הם קמו ועשו מעשה שהוביל למהומות של מספר ימים. בעקבות המהומות האלה קמו התנועות לשיוויון זכויות הלהט"בים. לא עוד ארון, בושה ופחד הן קבעו – אלא גאווה, שיוויון וכוח.
חשוב לציין: מצעד הגאווה בירושלים אינו פסטיבל מסחרי כמו אחיו התל אביבי. הוא הפגנה של זכויות אדם, של שוויון, של פלורליזם ושל שונות, הפגנה שקטה, הצועדת בכל צבעי הקשת ברחובות העיר החדשה, לא בקרבה למקומות הקדושים או לשכונות החרדיות בעיר.
לא לפגוע ולא להכעיס באנו, רק לומר את שעלינו לומר: אנחנו כאן, אנחנו רוצים שוויון, כי אנחנו אזרחי המדינה הזו לא פחות מאף אחד אחר. אנחנו חיים בירושלים, עובדים, משלמים מיסים, חוגגים, מתאהבים, מקימים משפחות ויוצרים תרבות. אנחנו חלק מהעיר הזו. צביונה של העיר הוא כמגוון האנשים הפועלים בה, והקהילה המיוחדת, היצירתית והמעניינת שלנו בעיר הזו, משלימה את הפסיפס הירושלמי בדיוק כמו זו החרדית. לכולנו יש מקום כאן.
למה אני צועדת?
כי ירושלים היא הבית שלי. כי כאן קרו לי הדברים הכי חשובים בחיי, החל מלידתי (אכן, רגע היסטורי ומרגש), הנשיקה הראשונה שלי, האקסית הראשונה שלי (והשנייה, והשלישית וכך הלאה), ההופעה הראשונה שלי, מיליון התאהבויות, 300 מיליון רגעים קסומים ואריה מכונף (מעל בניין ג'נרלי, בצומת בין שלומציון המלכה לרחוב יפו) אחד שאני אוהבת לראות לפחות פעם בשבוע, בדרכי לבית הפתוח.
כי אני רוצה ללכת יום אחד בשנה בעיר שלי מחובקת עם בת זוגי (התיאורטית, לפחות) מבלי שנספוג עלבונות או נפחד מכל אדם שנועץ בנו עיניים.
כי אני רוצה לא לפחד ממכות כשאני יורדת את רחוב יפו בדרך להופעה, מאופרת, או לסבול הצקות והטרדות כשאני הולכת עם מישהי מחובקת ברחוב.
כי אני רוצה לומר למוסדות השלטוניים משהו בעניין הזכויות שלי, אני רוצה לומר לעצמי משהו בעניין החובות שלי – לעצמי, לקהילה שלי, לעיר שלי, לצביון החופשי של המדינה שלי.
כי אני גם רוצה שאותה לסבית בארון, זו שהיא כמוני, רק עוד מפחדת, תראה, אולי תקרא, אולי תזכור שיש אנשים שחיים כך, ואפילו חיים טוב. שאין ממה לפחד, גם אם זה נראה הכי קשה בעולם, הרבה הרבה יותר קשה לחיות בשקר.
בעולם אידיאלי, באמת לא היינו צריכים מצעדים, ואנשים היו מקבלים זה את זו כפי שהם והן. אבל העולם רחוק מלהיות אידיאלי, ובמאה השנים האחרונות הוא גם נעשה אלים יותר ויותר. המצעד הוא הדרך הכי לא אלימה שיש לנו כדי להעביר מסר של כוח פוליטי שקברניטי המדינה, כמו גם הרחוב, צריכים להבין שקיים כאן. זו לא פרובוקציה, זו הפגנה, ויש לה כוח פוליטי לא מבוטל, שכנראה מפחיד מאוד אנשים שהיו שמחים להשליט כאן משטר קצת יותר טוטליטרי.
ביום שמצעד הגאווה יהפוך למצעד חסר תוכן פוליטי – לא תהיה מאושרת ממני. הלוואי שתוכן המצעד יהיה רק סנטימנטלי ולא יהיה על מה להילחם ונוכל פשוט לחיות בחופש, בשוויון, בשקט.
עכשיו נפתח ערוץ הידברות ביננו לבין הדתיים. אולי יבוא מכאן שינוי שיביא לכך שגם נוכל לצעוד ולחזור הביתה בשלום, ואני מאמינה – בסוף גם נוכל לחיות באותה עיר בשלום. אמן, כן יהי רצון. וללא ספק הגיע הזמן.
- רוצים לקרוא עוד בנושא גייז? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
גאווה בירושלים. אזרחים לא פחות מאף אחד אחר
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
