הראש בניו יורק והזנב בלוס אנג'לס: על חתולים מפורסמים במדע
מהחתול הדמיוני של איינשטיין עד לחתול המפורסם של שרדינגר, חתולי הבית שהיוו השראה למדענים
מרטין פלינדרס היה חוקר ומגלה ארצות בריטי, שחי במאה השמונה עשרה והתשע עשרה והיה מגדולי הנווטים שאי פעם הפליגו בימים. בשנת 1793 נשלח פלינדרס לחקור ולמפות את היבשת החדשה והמסתורית בדרומו של האוקיינוס השקט: טרה אוסטרליס. זו הייתה הפלגה מסוכנת ביותר, במים לא מוכרים ורוויי מכשולים. רק הטובים והמובחרים שרדו מסעות מעין אלה.
במהלך ההפלגה נולד חתול קטן על הספינה: חתול שחור עם כפות רגליים לבנות כשלג וכתם לבן על חזהו. באחד הטלטולים נטתה לפתע הספינה והגור הצעיר התהפך ונפל אל המים מעבר לדופן. איש לא היה מוכן, כמובן, לסכן את עצמו כדי לזנק בעקבות החתול המסכן. אבל החיה הוכיחה כישורי הישרדות מדהימים כששחתה, כנגד כל הסיכויים והצליחה לטפס על חבל שהשתלשל מדופן הספינה.
מרטין פלינדרס הבחין בחתול, וידע להעריך את הרצון העז של היצור הקטן להילחם על חייו. הוא, ושאר הצוות, אימצו אותו כחתול הרשמי והקמע של הספינה, נתנו לו את השם "טרים" והוא ליווה את החוקר הנועז בכל מסעותיו עתירי הסכנות והקשיים. טרים אפילו הצליח לשרוד את התרסקות ספינתו של פלינדרס בלב שונית האלמוגים האוסטרלית הגדולה, התרסקות ממנה ניצל הצוות בקושי רב.
עוד ב"הידען": אלביט מערכות והטכניון הקימו מרכז מחקר בתחום מערכות הראייה
סכנות נשקפו לפלינדרס וחתולו טרים לא רק מאיתני הטבע. כשהפליג פלינדרס חזרה לאנגליה, כדי לדווח על תגליותיו לאדמירלים הבריטים, ניזוקה ספינתו והוא נאלץ לעצור באי מאוריציוס שהיה תחת שליטה צרפתית. מנותק מאירופה והאינטריגות הפוליטיקה שלה, פלנדרס לא ידע שצרפת ואנגליה היו במלחמה. במאוריציוס הואשם מרטין שהוא מרגל אנגלי, והושלך לכלא יחד עם טרים החתול. בלית ברירה, מסר מרטין את טרים למשפחה מקומית על האי, שכן מאסרו היה ממושך מאוד: שש וחצי שנים. המושל המקומי היה מסוכסך עימו באופן אישי וכלא אותו למרות שהממשלה הצרפתית אישרה שפלינדרס הוא מדען ולא מרגל. לילה אחד נעלם טרים מביתה של המשפחה האומנת ולא נראה עוד. פלינדרס, שהצטער על לכתו של ידידו הקטן, שיער שהחתול נתפס ונאכל על ידי מקומיים רעבים.
כששוחרר פלינדרס, חזר לאנגליה שם כתב ספר על מסעותיו והעניק ליבשת החדשה את שמה הנוכחי: "אוסטרליה". הוא לא שכח את טרים וכתב לו הקדשה שמוטבעת עד היום על לוח לצד פסל בגודל טבעי של טרים שיצקו האוסטרלים, בסידני:
"לזכרו של טרים: הטוב ביותר והחתול המהולל מבין בני גזעו.
מראה החיבה הגדול ביותר מכל החברים, נאמן מכל המשרתים והטוב מבין כל היצורים.
הוא נסע מסביב לעולם,הקיף את אוסטרליה בשייט והיווה תענוג לכל חבריו למסע".
חתולים ליוו את בני האדם לאורך כל ההיסטוריה, מאז בוייתו לראשונה לפני אלפי שנים במצרים העתיקה. המצרים העריצו את החתול וסגדו לאופיו. כאשר מת חתול, ציווה החוק המצרי על בעליו ובני ביתו לגלח את גבות עיניהם כביטוי לאבל. גופתו של חתול נעטפה בבד פשתן והונחה בארון מתים מהודר. לעיתים זכו חתולים לחניטה מלאה, כבוד שהיה שמור בדרך כלל לשכבות האצולה. העונש על הריגת חתול היה מוות. בעדויות של מבקרים במצרים, מהמאות הראשונות לפני הספירה, מסופר כי למראה חתול חולה או פצוע נהגו אנשים להימלט מהמקום, מחשש שיואשמו בטעות בפגיעה בו.
איך הפכו החתולים השחורים לסמל של מזל רע?
מזלם של החתולים התהפך באירופה של ימי הביניים. השלטון הנוצרי ביקש לעקור מהשורש את האמונות הפאגאניות, ובהשפעתו נתפס החתול השחור כהתגלמותו של השטן. נשים מבוגרות ובודדות נהגו, כפי שמקובל גם בימינו, לגדל חתולים בביתן. נשים אלה עסקו במקרים רבים ברפואה עממית, ורבים פנו אל ה"מכשפות" הללו כדי שירפאו אותם ממכאובים שונים. המנהיגים הנוצרים ראו בכך איום על סמכותם הדתית ולכן רדפו את המכשפות, כמו גם את החתולים שגידלו.
לפני כמאתיים שנה חל שינוי ביחסם של האירופאים אל החתולים, עם ירידת קרנה של הכנסייה ועליית ההומאניזם והרנסאנס. רק אז החלו האנשים להעריך את התכונות הביולוגיות המרתקות של החתול. למשל, חתולים רואים בחשיכה פי שישה טוב יותר מבני אדם והם תמיד נופלים על הרגליים. הסיבה לכישרון הנחיתה השימושי הזה, דרך אגב, נעוצה באינסטינקטים המפותחים של החתול, שמונעים ממנו לאבד אוריינטציה בעת נפילה. עובדה זו, יחד עם גמישות מופלאה, מאפשרים לחתול להפנות את ראשו וצווארו לכיוון הנכון, והרגליים עוקבות אחר תנועה זו ומתיישרות לכיוון הנפילה. עם זאת, תנועת הפיתול באוויר דורשת זמן וחתול שנפל מגובה נמוך ממטר וחצי לא יספיק להסתובב ולנחות על רגליו.
בניגוד לדעה הרווחת, חתולים הם עוורי צבעים רק באופן חלקי: הם אינם יכולים להבחין בין ירוק לכתום. חתולים אוהבים להריח וללעוס, פטרוזיליה, דשא ונפית מצוייה או בשמה הלועזי "קטניפ". ההערכה היא ש-70% - 80% מהחתולים מגיבים תגובה נלהבת לצמח, והוא גורם להם לחוויה דמוית טראנס של עונג ועליצות… עצמת התגובה משתנה מחתול לחתול. ההשפעה היא קצרת טווח, לרוב 5 - 20 דקות. אחרי שהוא נהנה מהשפעתה של הנפית, החתול אינו מסוגל להגיב שוב לריח במשך כשעה.
תכונותיהם הייחודיות של החתולים והאינדיבידואליזם שלהם ריתקו לאורך ההיסטוריה הוגי דעות, ממציאים וסופרים. אלברט איינשטיין השתמש בחתולים כדי להסביר את ההבדל בין טלגרף רגיל וטלגרף אלחוטי. טלגרף רגיל, אמר איינשטיין, הוא כמו חתול ארוך מאוד שראשו בניו יורק וזנבו בלוס אנג'לס. אם מושכים בזנב בלוס אנג'לס, הראש מיילל בניו יורק. טלגרף אלחוטי זה אותו הדבר, רק בלי החתול.
עוד ב"הידען": משימת יוליסס מגיעה לסיומה אחרי 17 שנה
פיסיקאי גדול אחר ששמו ניקשר עם החתול הוא ארווין שרדינגר, אחד מדמויות המפתח של תורת הקוונטים. הוא פיתח את משוואת שרדינגר, אולי המשוואה החשובה ביותר בתורת הקוונטים, ובזכות עבודתו גם קיבל את פרס נובל לפיסיקה בשנת 1933. אבל על יכולותיו המדעיות של שרדינגר העיבה אישיות מרתקת ובעייתית כאחד: הוא אהב נשים, אולי אפילו יותר מדי. הוא חי בבית אחד עם אשתו החוקית והמאהבת שלו, ואף מצא זמן לנהל שתי פרשיות אהבים שערורייתיות באירלנד, עם שתיים מתלמידותיו, שגם הרו לו.
אישיותו הבלתי שגרתית של הפיסיקאי הגאון באה לידי ביטוי גם בתחום המדעי, ובדעות שהפגין לגבי נושאים שנויים במחלוקת בתורת הקוונטים. אחד מעקרונות המפתח בתיאוריית הקוונטים קובע שלכל פעולה או תופעה יש הסתברות. למשל: אטום רדיואקטיבי יכול להתפרק ולשחרר קרינה מסוכנת, או שהוא יכול להישאר ללא שינוי. יש סיכוי מסוים לכאן ולכאן שההתפרקות הזו תתרחש. כשאנחנו מתבוננים באטום הזה ומודדים אותו באמצעים המתוחכמים שברשותנו, אנחנו יכולים לדעת בוודאות אם הוא התפרק או לא. אבל מה קרה לפני שמדדנו אותו? מה היה מצבו של האטום הרדיוקאטיבי עד הרגע שהגיע המדען והביט בו?
ההשערה הרווחת בקרב מדענים בכירים כמו נילס בוהר ווורנר הייזנברג הייתה שעד רגע המדידה, האטום היה במצב שאינו מוגדר: במילים אחרות, הוא גם התפרק, וגם נותר שלם.
קשה לדמיין את זה בראש. אם זה נשמע לכם מוזר, אתם לא לבד. גם ארווין שרדינגר התנגד לרעיון הזה, למרות שהיו לא מעט ניסויים מדעיים שתמכו בהשערה הזו. כדי להראות עד כמה מגוחך רעיון התצפית, פרסם שרדניגר מאמר תיאורטי ובו העלה את האפשרות הדמיונית הבאה: נניח שניקח חתול ונשים אותו בתוך קופסא אטומה. בתוך הקופסא ישנו מתקן בו אטום אחד של חומר רדיואקטיבי. האטום הרדיואקטיבי מחובר לפטיש ליד כמוסת רעל ציאניד קטלני: אם האטום מתפרק, הפטיש נופל, הכמוסה נשברת והציאניד מתפזר בתוך הקופסא.
נסגור את החתול במתקן במשך שעה אחת. במשך השעה הזו האטום יכול להמשיך ולהתנהג כרגיל, ואז החתול יחיה, או שהוא יכול גם להתפרק, ואז החתול ימות מהרעלת ציאניד. עינת, התחקירנית שלנו, טוענת שסביר להניח כי שרדינגר לא היה בעליו של חתול אמיתי, כי רק מי שאין לו חתול יכול להעלות על דעתו ניסוי שכזה. בכל אופן, אם רעיון התצפית נכון, אזי עד שלא נפתח את הקופסא ונבחן את המצב לאשורו- האטום נמצא במצב הביניים: גם שלם, וגם התפרק. מכאן, שגם החתול במצב ביניים: גם חי וגם מת (או לא חי ולא מת, תלוי בראיית העולם שלכם). הרעיון של חתול מת-חי מגוחך, שכן מניסיוננו אנחנו יודעים שחתולים לא יכולים להיום גם מתים וגם חיים. חתול מת הוא חתול מת: המשיך לעולם הבא, הפסיק להיות, פג תוקפו, הלך לפגוש את בוראו. חתול-לשעבר.
הבעיה שהציב שרדינגר בפני עמיתיו הפיסיקאים אינה קלה לעיכול. אין פתרון אמיתי ומוסכם לבעיה הזו, ולכל מדען יכולה להיות נקודת מבט עצמאית עליה. יש כאלה שמאמינים שנוצרים שני יקומים מקבילים, באחד החתול מת ובשני חי. אחרים מאמינים שכל התופעות המשונות שנובעות מתיאורית הקוונטים אינן רלוונטיות לעצמים גדולים בסדר גודל של חתול.
גם סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה הציעו פתרונות מקוריים לחידת החתול של שרדינגר. איאן סטוארט בספרו "פלאטרלנד" מתאר את החתול עוזב את הקופסא בתום הניסוי, והוא, זאת אומרת החתול, עדיין לא בטוח אם הוא חי או מת. טרי פראצ'ט מציג באחד מספריו חתול בשם גריבו, שיש לו עין אחת ואופי נבזי במיוחד. כשגריבו מוצא את עצמו בתוך קופסת הניסוי של שרדינגר, פראצ'ט טוען שהחתול נמצא באחד משלושה מצבים: חי, מת או עצבני בטירוף.
המאמר לקוח מתוך התוכנית "עושים היסטוריה !", פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה
לפנייה לכתב/ת 
או מת או חי, אין באמצע! חתול
באדיבות עמותת אהב"ה
לאתר "הידען"
