במקום לקדש חיים מחשבים כדאיות

היום הדיון הוא סביב כדאיות שחרור מחבלים תמורת חייהם של גלעד שליט ובתקווה שגם עבור חיי אלדד רגב ואודי גולדווסר. מחר הדיון יהיה על מחיר חיי הילד שלי. היום נשאלת השאלה כמה שווה לשלם בשביל חייל אחד, מחר כמה שווה להשקיע בחיי חולה אחד, וכמה שווים חיי ישראלי בכלל: חטוף, חולה, נכה, חלש.

לכאורה יש הסכמה על ערכים משותפים: חיי אדם, צדק, שוויון הזדמנויות ועוד. אך למעשה הפכנו לאומה העוסקת בחישוב כדאיות. האם כדאי לשחרר מחבלים תמורת חיי חיילים חטופים? האם כדאי להשקיע בבניית בית חולים באשדוד תמורת הצלת חיי חולים? אך זו השאלה הלא נכונה. אם הערכים המצויינים במגילת העצמאות, ומעוגנים באלפי שנות תרבות יהודית אכן מוסכמים, הרי שתמיד צריך וכדאי להציל חיים. ואז השאלה היא איך. איך מוצאים את המשאבים.

כאשר מוכנים מנהיגים להפקיר את חיי ילדינו היושבים בשבי בגלל שיקולי עלות תועלת הרי שאנו כבר לא נלחמים על החיים. ואז פחות אנשים מוכנים לסכן את חייהם ואת חיי בני משפחתם במלחמה המתמשכת.

כשלצד ההצהרות על הזכות לבריאות, לחינוך ולחיים בכבוד מתים אנשים ממחלות שיש להן מרפא, כשילדים נדחים בשל חוסר יכולת לשלם את מחיר החינוך וכשעובדים הופכים לעבדים, אנו מאבדים את הבסיס המוסרי שעבורו כולנו מוכנים לשלם מחיר, לוותר ולפעול למען האחרים.

חייל חטוף שננטש, חולה שנעזב למות, קשיש שחי בעוני, פצוע המופקר בשדה הקרב, ילד רעב או כזה הנשלח לביתו בגלל שאין לו די כסף, נכה עזוב - כולם סימנים לאותה בעיה: איבוד הערכים המצדיקים את קיומנו כעם, את קיומנו כאן.

הדאגה לחלש היא מחויבות יהודית ומכאן שגם ישראלית, שקיבלנו על עצמנו כאחד הערכים העליונים שלנו. אך בכל פעם ברגע האמת אנו מהססים לשלם את מחיר הערכים ולפיכך גם הם עצמם עומדים בסימן שאלה.

הנכונות לשלם מחיר כבד וכואב עבור חיי ישראלים אינו סימן לחולשה. זהו סמל הכוח המוחלט, הכוח המוסרי העומד בבסיס הדרישה מכולנו לשלם את מחיר החיים במדינה המצויה במלחמה בלתי פוסקת ובמקביל להמשיך ולקיים אותה.