שתף קטע נבחר
 

במקום לקדש חיים מחשבים כדאיות

אם הערכים שמקדשת מגילת העצמאות אכן מוסכמים, הרי שתמיד צריך וכדאי להציל חיים. אין לשאול למה לעשות זאת, אלא איך

הדיון בדבר המחיר אותו צריכה מדינת ישראל לשלם עבור חייליה החטופים אינו יורד מסדר היום. לכאורה, מדובר בדיון נכון וחשוב. ומדוע רק לכאורה? מאחר שהוא מבטא את חוסר הנכונות של מנהיגינו לעשות מעשה. זהו אינו דיון ערכי אמיתי.

 

אזרחי ישראל השולחים את ילדיהם לצבא, האזרחים שמשרתים במילואים, משלמים מסים ומבצעים את הוראות החוק, יודעים כי בבסיס הדיון עומד אותו משפט אלמותי שטבע דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך".

 

תמיד אמרנו כי סוד הכוח של מדינה קטנה מוקפת אויבים הוא בעצם קידוש החיים: לא מפקירים פצועים בשדה הקרב, לא נוטשים את החלשים, לא משאירים איש מאחור. בכך, חשבנו, טמונה הזכות המוסרית שלנו על הארץ וזהו החוט המקשר והשומר אותנו כעם אל מול האיומים והפיתויים.

 

אלא שהמציאות בישראל שונה: מתברר שמפקירים פצועים אם זה נראה נכון פוליטית, ראו מקרה מדחת יוסוף בקבר יוסף. אנו נוטשים את החלשים, ראו הפגנות הנכים וניצולי השואה. אנו משאירים את כל מי שלא מצליח להדביק את הקצב מאחור, ואפילו לא מסובבים את הראש.

 

החברה הישראלית שנת 2008 קרועה בין ערכים בסיסיים שהגדירו אותה לבין חוסר הרצון והיכולת של המנהיגים לקיים את הערכים הללו.

 

אני ורבים כמוני עומדים אל מול המלל הנשמע לגבי כדאיות המחיר הנדרש תמורת החזרת החטופים, עומדים ולא מאמינים. אל מול משפחות נפגעי פעולות הטרור הדורשות נקם צריכים מנהיגי העם הזה לעמוד זקופים ולומר את מה שתמיד נראה ברור: אנו מקדשים את החיים. ננקום ועוד איך ננקום, אבל קודם כל נחזיר את החיים. ועבור חיי ישראלי אחד אין מחיר יקר מדי.

 

היום הדיון הוא סביב כדאיות שחרור מחבלים תמורת חייהם של גלעד שליט ובתקווה שגם עבור חיי אלדד רגב ואודי גולדווסר. מחר הדיון יהיה על מחיר חיי הילד שלי. היום נשאלת השאלה כמה שווה לשלם בשביל חייל אחד, מחר כמה שווה להשקיע בחיי חולה אחד, וכמה שווים חיי ישראלי בכלל: חטוף, חולה, נכה, חלש.

 

לכאורה יש הסכמה על ערכים משותפים: חיי אדם, צדק, שוויון הזדמנויות ועוד. אך למעשה הפכנו לאומה העוסקת בחישוב כדאיות. האם כדאי לשחרר מחבלים תמורת חיי חיילים חטופים? האם כדאי להשקיע בבניית בית חולים באשדוד תמורת הצלת חיי חולים? אך זו השאלה הלא נכונה. אם הערכים המצויינים במגילת העצמאות, ומעוגנים באלפי שנות תרבות יהודית אכן מוסכמים, הרי שתמיד צריך וכדאי להציל חיים. ואז השאלה היא איך. איך מוצאים את המשאבים.

 

כאשר מוכנים מנהיגים להפקיר את חיי ילדינו היושבים בשבי בגלל שיקולי עלות תועלת הרי שאנו כבר לא נלחמים על החיים. ואז פחות אנשים מוכנים לסכן את חייהם ואת חיי בני משפחתם במלחמה המתמשכת.

 

כשלצד ההצהרות על הזכות לבריאות, לחינוך ולחיים בכבוד מתים אנשים ממחלות שיש להן מרפא, כשילדים נדחים בשל חוסר יכולת לשלם את מחיר החינוך וכשעובדים הופכים לעבדים, אנו מאבדים את הבסיס המוסרי שעבורו כולנו מוכנים לשלם מחיר, לוותר ולפעול למען האחרים.

 

חייל חטוף שננטש, חולה שנעזב למות, קשיש שחי בעוני, פצוע המופקר בשדה הקרב, ילד רעב או כזה הנשלח לביתו בגלל שאין לו די כסף, נכה עזוב - כולם סימנים לאותה בעיה: איבוד הערכים המצדיקים את קיומנו כעם, את קיומנו כאן.

 

הדאגה לחלש היא מחויבות יהודית ומכאן שגם ישראלית, שקיבלנו על עצמנו כאחד הערכים העליונים שלנו. אך בכל פעם ברגע האמת אנו מהססים לשלם את מחיר הערכים ולפיכך גם הם עצמם עומדים בסימן שאלה.

 

הנכונות לשלם מחיר כבד וכואב עבור חיי ישראלים אינו סימן לחולשה. זהו סמל הכוח המוחלט, הכוח המוסרי העומד בבסיס הדרישה מכולנו לשלם את מחיר החיים במדינה המצויה במלחמה בלתי פוסקת ובמקביל להמשיך ולקיים אותה.

 

כאשר תפעל המנהיגות על פי הציוויים הרשומים בפתח כל בסיס צבאי ועל לוח כל כיתה בבית ספר יסודי, רק אז, לכשניקרא אל הדגל, נדע שאכן אנו ובנינו נתונים בידיהם של מנהיגים ומפקדים ראויים. המבחן האמיתי שיקבע את יכולתה של מדינת ישראל להתקיים לאורך הדורות הוא ביצוע הלכה למעשה של הערכים הללו. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים