הורים הם הפסיכולוגים הכי טובים לילדיהם
בעיות עם הילד? רגע לפני שאתם רצים לחפש לו פסיכולוג טוב, כדאי שתבדקו קודם שמיציתם את האפשרויות שלכם לעזור לו. פרופ' רולידר מזכיר להורים שוב שהורות היא מקצוע שחשוב ללמוד כדי שנוכל לעזור לילדינו, לפני שאנחנו מבקשים ממישהו אחר שיפתור לנו את הבעיות
מעטים הם ההורים אשר אינם חשים, לפחות פעם אחת בשלבי ההורות השונים, את הצורך וההתלבטות בשאלה האם לשלוח את הילד לטיפול פסיכולוגי או לכל הפחות, לאבחון. למה? כל סיבה טובה דייה (בכל גיל): הילד בוכה בכל פעם שאומרים לו "לא", לא מוכן ללכת לישון לבד, מתעקש לאכול רק ממתקים, מתפרץ ללא שליטה כשהוא רוצה משהו, מתקשה להיפרד בגן מההורים וכשהם גדולים יותר – וויכוחים ומריבות על הכנת שיעורי בית, התחצפות למורה, אלימות בכיתה, היפראקטיביות, חוסר יכולת להתרכז ועוד ועוד.
ראשית, יש בכך חדשות טובות – ההורים היום ערניים יותר, קשובים יותר, מודעים יותר ולא מוכנים להתפשר על איכות חיי ילדיהם, חייהם שלהם – חיי משפחתם. החדשות הפחות טובות הן שההורים היום עסוקים מאוד מחוץ לבית וכשהם כבר מגיעים הביתה הם רוצים בית נקי (ואם אפשר שהמנקה ניקתה), גינה מטופחת (שהגנן סידר), אוכל מוכן (שנקנה בקופסאות) ושקט, בעיקר שקט (כמה שיותר חוגים שיעייפו את הילדים). העקרונות המנחים: מהירות, השקעה מינימאלית, ואם אפשר מישהו מבחוץ ולא אנחנו (הס מלהזכיר את העיקרון הכלכלי לפיו "כסף קונה הכול").
אז מה הפלא שבפרוץ הקושי הראשון, פעמים רבות כשהילד עדיין קטן מאוד, רצים הורים רבים לפסיכולוג, מטפל באומנות או מרפא באמצעות בעלי חיים.
אז רגע לפני הפקדת היקר לנו מכל אצל גורמי טיפול חיצוניים, חשוב לחשוף שתי אמיתות גדולות ונסתרות בחינוך – האחת, הורות היא מקצוע (ועל כך נכתב בשבוע שעבר) והשנייה, הורים הם המטפלים הטובים ביותר לילדיהם!
הרי המצב הזה של הפניית ילדינו לטיפול חיצוני עם התגלות הקושי הראשון, משול לדילוג קליל שלנו עצמנו מעל לראשינו אנו, מעל למקומנו כהורים אוהבים ודואגים, מעל האמת הבסיסית לפיה אנו מכירים הכי טוב את ילדנו!
רגע לפני שליחת הילד לטיפול, חשוב שנמצה את כל הכוח הגלום בנו ההורים ונפעל לאורן של השאלות הבאות:
1. האם אנחנו נוכחים די הצורך?
חינוך ילדים דורש זמן ונוכחות הוריים. כל ניסיון שלנו לאמץ את הקלישאה של "זמן איכות" נדון לכישלון – מרביתנו השכלנו להבין זאת. סיוע מאיש מקצוע לא יוביל לשיפור המצופה ללא נוכחות הורית בנקודות משמעותיות לאורך היום.
2. האם קיימות בביתנו רוטינות קבועות?
האם ביססנו בביתנו אורח חיים מסודר ומוגדר אשר מתבצע בצורה שוטפת על ידינו ועל ידי הילדים? רוטינה להשכמה בבוקר, לארוחות, לאחריות אישית (שיעורי בית, מקלחות, סידור החדר ועוד) ולהליכה לישון. משמעות קיומה של רוטינה היא שקיימת בהירות לגבי הכללים ומתקיימת עשייה רגועה ועצמאית לאורם: ברורה מהי העת לכל מחויבות ומה בדיוק צריך לעשות.
3. האם קיים תיאום ביננו לבין בני זוגנו?
שוני בגישה חינוכית בין בני הזוג, ככלל או בנקודה זו אחרת, הנם טבעיים וכמעט מתבקשים לאור העובדה שאנחנו מתחתנים ובונים משפחה, בדרך כלל עם בני זוג שהפוכים לנו הן בהשקפתם ביחס לקיומה של בעיה והן לגבי הפיתרון. כמו כן, היכולת של כל אחד מבני הזוג לעמוד בעקביות ובבקרה במצבים אמוציונאליים קשים בהם הילדים מפגינים קשיי התנהגות היא שונה.
תבונה ואחריות הוריים מחייבים ישיבות תיאום לאורך החיים – לא מספיקה החלטה אחת בתחילת הנישואים, כפי שקורה במשפחות רבות, ש"אנחנו נעבוד ביחד ונתמוך אחד בשני מול הילדים", אלא יש צורך אחת לתקופה לעצור ולוודא יחדיו את המשנה החינוכית והמשמעות הפרקטית שלה. מאחר והאתגרים החינוכיים משתנים כל הזמן, בהתאם לגיל הילד, אופיו ומאפייני הזמן, פעילות זו של "יישור קו חינוכי" הכרחית ביותר.
4. על מה מושם הדגש בביתנו – על הטוב או על הרע?
האם קיבלנו על עצמנו את חובתנו המוסרית להעצמת ילדינו ולא רק להתייחסות לשגיאותיהם, טעויותיהם וחטאיהם? נטייה טבעית ואנושית, בכל תחומי חיינו ובכללם גם יחסינו המשפחתיים, היא לשים לב ולהגיב בעיקר להתנהגויות המרגיזות, המעצבנות ואל אלה המערערות בנו את האיזון. התפקוד החיובי, הנעים, הרגוע והראוי של ילדנו בדרך כלל אינו זוכה להכרה ותשומת לב. הפיכת הגלגל ושימת הדגש החינוכי דווקא על העצמת התנהגויות חיוביות כמו גם שימת לב להיעדר התנהגויות בלתי נאותות ופרקי זמן הולכים וגדלים של איפוק, הבלגה וסובלנות – כל אלה יובילו להגברת התנהגויות אלה ולהפחתת הקשיים שמציגים הילדים.
5. הסבירו לי כיצד עלי להתנהג לפני שפישלתי
רוב ההורים מסבירים ומגדירים לילד ציפיות התנהגות לאחר שהתנהג באופן בלתי ראוי. זוהי פעולה חסרת ערך. לעומת זאת, הגדרת ציפיות בכל זמן אחר ובמסגרת סדר יום שבועי או יומי, מסייעת לילדים להתנהג כצפוי מהם. אחת לשבוע, רצוי במוצאי שבת, במסגרת פגישה משפחתית, יכולים ההורים לתכנן את השבוע ובין היתר להגדיר ציפיות התנהגות בהקשר לסדר השבוע. בנוסף לכך, מיד עם חזרתם מבית הספר, רצוי לעבור עם הילדים על הציפיות לאותו יום ולוודא כי הבינו אותן.
6. האם אנחנו מכינים את הילדים לקראת אתגרים ומצבי קושי?
הניסיון מלמד שכאשר הורים מכינים את ילדיהם לקושי התנהגותי ידוע מראש ומשוחחים איתו על התגובה הנאותה בהיתקלו בקושי, סיכויי ההצלחה שלו להתמודד עם הקושי בהצלחה ולהתנהג כשורה, עולים באופן משמעותי. לדוגמא, כאשר צפוי כי הילד יתקשה לסיים את הביקור אצל חברו, אפשר להכינו טרם הכניסה לבית החבר ולומר לו: "אני יודע/ת כי לא קל לך להיפרד מדני, אבל אני בטוחה שיש לך את הכוחות והיכולת להיפרד יפה למרות הקושי. אני מצפה כי כך תנהג כשאבוא לאסוף אותך בעוד שעה".
7. עד כמה אנחנו עקביים ולא נבהלים מקושי?
הליך חינוכי משובח ככל שיהיה, לעולם אינו מתרחש בקו ישר ולעולם טומן בחובו ימים ולילות של השקעה סיזיפית שנראית חסרת תועלת. הצלחה חינוכית, זו אשר נדרשת על ידנו, תושג רק על ידי יכולתנו לעמוד במצבים קשים, להבין כי עשייה נכונה ויעילה לא מיד מתרגמת לתחושה טובה ונינוחה ולפני שיהיה טוב, בדרך כלל יהיה יותר רע. הביטחון בנכונות הדרך והכוח להישאר עליה, הם אשר יעמדו לרשותנו בעתות הקושי ואשר יאפשרו לנו להמשיך הלאה אל ההצלחה.
8. איזה תפקיד משחקים רגשי האשם בתגובותינו ההוריות?
ביום בו הפכנו הורים רכשנו לעצמנו גם את הזכות והחובה לרגשות אשם – הם מהווים חלק מעובדת היותנו הורים. לרגשי האשם תפקיד חיובי בשמירה על רגישות, על מידתיות, אחריות וכובד ראש בחינוך הילדים. מצד שני, הם מהווים גם מלכודת מפתה לוויתור לילדים, להשלמה עם התנהגויות בלתי נאותות ולאי נקיטת יוזמה לתיקונן. התבונה ההורית מחייבת אותנו להיות רגישים ולהכיר בקיומם של רגשי האשם אך גם לבחור בחוכמה את השפעתם עלינו כך שלא יובילו אותנו למקומות המקלים אולי על רגשי האשם בטווח המיידי אך אינם מקדמים את הילדים.
9. האם אנחנו יודעים להפסיק התנהגות בלתי ראויה מיד עם תחילתה?
קל יותר ורצוי להפסיק התנהגות בלתי נאותה מיד עם תחילתה ולא להמתין עד שתתפתח לממדים קשים וכואבים. רצוי להעיר בתקיפות לילד המדבר בחוצפה ובחוסר כבוד להורה, מיד עם הופעת ההתנהגות ולא לחכות ולהגיב רק כאשר החוצפה הופכת לבלתי נסבלת. לתגובה כזו שני יתרונות חשובים: האחד, קל יותר להורה לשמור על שליטה בתגובתו ולא לאבד את עשתונותיו והשני, ההתנהגות לא תתפתח לממדים קשים וכואבים יותר.
הורים הנותנים את דעתם לשאלות אלו ומתייחסים להורות כאל מקצוע רציני, נמצאים בעמדה הטובה ביותר בכדי לתפקד כמטפלים האפקטיביים ביותר בקשיי ההתנהגות של ילדיהם וחשוב יותר, כמונעי קשיים אלה. לפיכך, כל השאלות הללו, ראוי שישאלו על ידי כל הורה, רגע לפני פנייתו לעזרה וטיפול מקצועיים. ואז, ראוי שהמטופלים הראשונים יהיו ההורים, ולא הילדים – קבלת ייעוץ והכוונה להורים כיצד עליהם להתמודד עם הקשיים שילדיהם מציגים בבית.
גם במקרים בהם תתקיים בפועל פניה לגורם סיוע חיצוני, יהוו התשובות לשאלות אלה אבני בוחן וכלי לבחירת האסטרטגיה החינוכית שהטיפול תפקידו יהא העצמתה וסיוע לה, ובאופן חד וברור יותר – הורה אשר יבחר לשלוח את ילדו לטיפול אך לא יעשה כמיטב יכולתו וישנה מאורחות הורותו לילדיו – הסיכוי כי הטיפול הפסיכולוגי לילד ישפיע הנו קלוש.
הערה: תודה מיוחדת למיטל אוחיון על הסיוע בכתיבת הטור.
פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
