וילנאי משוויץ על חשבוננו

השווצתו של סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, בכך שכירושלמי ידע לספוג את נגע הטרור הרצחני שהילך אימה על תושבי הבירה, תוך תחושת הסלידה והבוז שביטא כלפי תושבי שדרות ועוטף עזה, שאינם משכילים להתמודד עם מציאות הקסאמים כפי עשו הירושלמים, היא עוד התבטאות שראוי שאיש ממסד היה מותיר בנבכי נפשו. גם הימצאה שם בליבו אינה רצויה, אך בוודאי שאין לה מקום בשיח הציבורי.

מה לסגן שר הביטחון, בעת הזו, אל מול חברה מופרטת ואינדיבידואליסטית, שכה זקוקה לסולידריות חברתית – לנאום בכנסת ולהטיף מוסר לתושבי הספר של מדינת ישראל? האם זו העת לסכסך בין אוכלוסיות? לספק גאוות יחידה לירושלמים על חשבון השפלת ראשם של תושבי שדרות? סימונם של הראשונים כעלית ראויה ואת השניים כחסרי עמוד שדרה?

עוד טרם נבחן את צדקת טיעוניו של סגן השר הממונה, הרי שיש להצטער שדברי השבח של המנהיגות הישראלית כבר לא ניתנים כאן על תעוזה, גבורה או יצרתיות – אלא על התמודדות הציבור עם כשלי הנהגתו שאינה מצליחה לספק לו ביטחון. כאילו היעדר הביטחון הנו משתנה בלתי תלוי וכעת יש רק לבחון איזו קבוצה הצליחה להגיב לו כראוי.

מה חשו תושבי ירושלים מול פיגועי הטרור והירי המתמשך לשכונת גילה? ראש העיר בשעתו, אהוד אולמרט, העביר לשם את לשכתו. השר עוזי לנדאו אף עבר להתגורר שם. חברות הביטוח, בהתארגנות זריזה (תחת לחץ תושבי המקום ובהתערבות הממשלה) מיהרו להסדיר את סוגיית הפיצוי והשיקום של המרפסות ההרוסות ברחוב האנפה, ויותר מכל: הקמת גדר ההפרדה קיבלה אז תאוצה ומבצע חומת מגן יצא לדרכו.

תושבי ירושלים, בשעתו, זכו לדלתות פתוחות במסדרונות הממשל, ממש כמו תושבי הקיבוצים המופגזים בגליל, עת שתבעו משר הבטחון במהלך מלחמת ששת הימים את כיבוש רמת הגולן – מה שיושיע אותם מן הפרובוקציות הסוריות. לאלו כמו לאלו הייתה כתובת, היו נציגים שאירחו אותם בלשכותיהם והעניקו משקל לקולם, בעת עיצוב מדיניות הביטחון הישראלית. מנהיגים שהרבו להזכיר להם כי הם חלוצים, המגנים בגופם על ישראל הריבונית, ראויים להוקרה ולהערכה.

ומה יכולים לחוש תושבי שדרות? הם לא צופים בהגעת שרים ובכירים להתגורר בשטחם תוך מתן דוגמא אישית, אלא בעזיבה מתמשכת של בעלי האפשרות למרכז. לא לפתיחת משרדי ממשלה והעברת לשכות הם עדים, אלא להמשך הקושי המקומם למציאת דלת במשרדי הממשלה שתיפתח נוכח תחנוניהם למיגון הולם.

לא מנהלים מבצע צבאי שיעצור את משגרי הקסאמים בשטחם שלהם אלא דווקא תהליך של התנתקות, שנחווה כבריחה של צה"ל מהתמודות עם הטרור העזתי, וכל זאת אל מול קיפול בסיסי צבא "מיותרים" והעתקתם אל מחוץ לשטחי הירי.

מאז הסכמי אוסלו החל "שיח הכדאיות" מעצב את מעמדן של ההתנחלויות בעיני החברה הישראלית. היה זה רבין, שעוד במסע הבחירות שלו הפריד בין "התנחלות ביטחונית" ל- "התנחלות פוליטית". בעוד הראשונה ראוייה, השנייה מיותרת. הוא הדגיש אז מעל כל בימה כמה אוגדות וחטיבות נדרשות על מנת לספק הגנה לאותה התנחלות מבודדת. מאז הפך טיעון זה למוביל בהנמקות של תנועות שלום למיניהן, המעוניינות להמחיש לציבור את "המחיר" שנדרש כדי לתחזק את מפעל ההתנחלויות, מחיר שמשמעו חיילים, ציוד, תחמושת וכדומה.

והנה, לפחות בשדרים שזוכים להם תושבי שדרות, אותו "שיח כדאיות" שהלם יישובים בשטח הלא ריבוני – החל חודר לשטחה הריבוני של ישראל. שמונה שנות קסאמים – וחיילי צה"ל, בפקודת סגן השר – עוזבים את המקום. אי כדאיות? סיכון יתר? חשש מפגיעה? מישהו צריך להזכיר לסגן השר את ייעודו של הצבא? האם המסר הוא כי מי שהחליט לגור באותו מקום מסוכן ידאג לאבטח את עצמו מבלי להטריח לשם כך יחידות צבא שיסתכנו עבורו? ממש כמו שדיברו בשעתו על אותן "התנחלויות מבודדות" המשיקות לרצועת עזה?

יתכבדו נא יועצי סגן השר ויבהירו לו כי בימים אלו, אם ברצונו 'להוציא קיטור' ולשאת נאום חוצב להבות, יזכור כי לא תושבי שדרות הם האויב. לא אותם יש לגנות. למרות שהתנהלות הממשלה באשר להם – בהחלט מלמדת כי הם, ולא החמאס, מהווים אבן נגף על צוואר הממשלה.

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל