הגרינץ', קווים וקליפים לדמותו

למרות הרושם הראשוני הבעייתי שעורר בי ובמשפחת חבריי המורחבת, הלכתי לראות את "מסיכה", הסרט בו הוא מסתובב כמעט תשעים דקות עם מעטה גי'פה מגומי ירוק על הפנים, וקמרון דיאז לצידו. כבר שם, למרות החומר הדוחה, המימיקה המוטרפת וקואורדינציית הגוף הבלתי אפשרית, הוא החל לזעזע את הקופסה הרגשית שלי. מישהו – בחיים האמיתיים קוראים לזה חנון קלאסי – שצריך להתחפש בצורה כל כך קיצונית כדי להציל את הבייב הנפלאה דיאז ולנכס אותה לעצמו, הוא חתיכת מטאפורה קריאטיבית למתחזים ברשת. ואצל קארי זה לפחות הרבה יותר מצחיק.

אבל את הכיבוש הסופי קארי רשם ב"מופע של טרומן" וב"אדם על הירח". מעבר לעבודת המשחק המופתית, משהו בנפש הנאיבית שלי ביקשה להאמין שטרומן ברבנק/אנדי קאופמן הם מראה מסוגננת של קארי האמיתי. נדמה לי, אם מותר אנאליזת אינסטנט, שהשנאה הלוהטת שהביעו כל מקורבי כולל כולם לברנש הזה, קארי, דחף אותי לראות את הסרטים הבאים שלו. אנדרדוגים תמיד ידעו ללחוץ על הכפתורים במכונה שלי הרבה יותר טוב מאלפי קולים סדרתיים שאין גרם נשמה לגרד מהם, למשל כמו הארכיטיפ השנוא שלהם קיאנו ריבס.

קארי הוא הכל, רק לא קול. סף השליטה העצמית שלו נמחק כנראה בשלב הרחם. סעיפים פלסטיקיים כמו קור-רוח, אלגנטיות ואיפוק פשוט לא קיימים במנעד האנושי שלו. ונכון, הוא נוהג ללחוץ חזק על דוושת ההגזמה – בסלפסטיק, באינפנטיליות, במצבים המוטרפים שהוא מביא אליהם את שרירי הפנים והגוף שלו. אבל כל אלה הם מסיכה ערמומית, חתרנית אפילו, דרכה הוא מפצח קופות ואת הבחורות הנכונות (עם הסתייגות מסוימת מלורן הולי הקרציה). כשצולחים את השפה החיצונית הקיצונית שלו, נחשפים לשחקן אינטיליגנטי עם אוסף תכונות משכנע שהוא מביא לדמויות שלו, אידיאליזם נאיבי, חום, רכות, ונדיבות מלווה בהומור אפילו לאויבים הדמוניים ביותר. תכונות שעושות אותו סקסי בצורה מטורפת, כמו שהוא אוהב. קווים פנטסטיים של גבר כמו שגבר צריך להיות.

ריקי כהן