בוקר של רגיעה הכרחית
רק הפסקת האש תחשוף בפניהם של הפלסטינים את פניו האמיתיות של החמאס
קמתי לבוקר שקט. ריח של רגיעה באוויר. עד השעות האחרונות נורו כאן רקטות. בלילה שלפני הפסקת האש שדרות התנמנמה כבר כשהרמקול בחוץ התריע על עוד רקטה שעושה את דרכה אלינו, ומיד אחריה עוד אחת ועוד אחת. שמעתי כמה נפילות. אצלנו בשכונה הרמקול שוב נתקע כהרגלו והשמיע קולות דומים לנעירת חמור במשך דקות ארוכות. נכנסתי לאמבטיה, שהיא החדר עם הכי מעט חלונות בבית, וחיכיתי עד יעבור זעם.
מכיוון שלא יכולתי להמשיך לעבוד הקשבתי ברדיו לסדרת דוברים שהביעו התנגדות להסדר הרגיעה עם החמאס. כולם - פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי תקשורת - העלו את אותה סדרת טיעונים: מובן מאליו שהרגיעה לא תחזיק מעמד ותיגמר תוך ימים; החמאס ינצל אותה כדי להתחזק; אנחנו בוגדים בשותפנו אבו מאזן ומחזקים את אלה שעשו נגדו הפיכה צבאית; בפעם הראשונה אנחנו מדברים עם קבוצה שאינה מוכנה להכיר בקיומנו; והוויתור לחמאס, שהוא בעצם ויתור לאסלאם הקיצוני, מחליש עוד יותר את כוח ההרתעה שלנו.
ישבתי על דופן האמבטיה והרהרתי בדברים ובמה שקורה סביבי. ליד ביתי בונים עכשיו מתקן מוזר. בתחילת הבניה זה נראה כמו קטע מן המוביל הארצי, ולאט לאט הוא נעשה דומה למשהו מספרות המדע הבדיוני. צינורות בטון אדירי ממדים הונחו על האדמה בין עצי הגן, ולידם הוצב שלט – "כאן ייבנה גן משחקים". בתוך הצינורות יבנו פרנסי העיר נדנדות, מגלשות וסחרחרות להנאת הילדים. כך יוכלו לשחק בזמן הפגזות וטילים בלא חשש. אולי בתהליך אבולוציוני ארוך יפתחו ילדי שדרות חוש מישוש מפותח שיחליף את חוש הראיה שלהם ויאפשר להם לחיות תחת הקרקע.
ואולי תקופה של שקט תחזיר קצת שפיות וביטחון לשדרות. אולי הילדים ייזכרו בהנאה הצרופה של משחק בגן משחקים ללא הפחד המלווה אותם יום ביומו.
תהיתי גם, למשמע הקוראים בלהט לצאת לפעולה ולחסל את החמאס, עד מה קצר זיכרוננו. מתי בפעם האחרונה הצלחנו "לחסל" ארגון כלשהו במזרח התיכון? אפילו מלחמת ששת הימים, המלחמה המוצלחת ביותר שלנו, לא חיסלה דבר אלא רק הצמיחה התנגדות קשה יותר. מערכותינו ארוכות-השנים נגד אש"ף הביאו אותו לייסד מדינה, ומלחמותינו נגד חיזבאללה הפכו את הארגון השיעי לכוח החזק בלבנון. מובן מאליו שאנחנו יכולים להביס צבאית את החמאס בתוך ימים ספורים, וייתכן אפילו שבמהלך צבאי מבריק של צבאנו המשופר האבדות תהיינה מעטות יחסית ואבדות החמאס כבדות מנשוא. אוקיי. נניח שסיימנו להרוס, להרוג, לנצח ולכבוש. מה אז? האם נמשיך להחזיק בשטח ולהקריב את נערינו הצעירים למולך הטרור שוב? האם לא ברור לכולנו שזה מה שיקרה? האם נחזיר את הפתח לשטח ונקנה לעצמנו עוד כמה שנים של אנרכיה לפני שהטרור החמאסי ישוב לעמוד על רגליו?
לא, אין לבעיה הזאת פיתרון צבאי. הפיתרון היחיד הוא לאפשר לתהליכים הפנימיים ברצועה, בגדה, ובכלל העולם הערבי, למצות את עצמם ולהגיע להבשלה. ולשם כך הרגיעה הכרחית. רק כך יוכלו תושבי עזה להחליט אם הכוח האסלאמי שבו בחרו משרת את שאיפותיהם ותקוותיהם, או שמא הוא מסיג אותם לאחור. כיום הם יודעים דבר אחד: החמאס מנסה לשפר את חייהם אך הישראלים מכשילים אותו על כל צעד ושעל. רק הרגיעה תחשוף בפניהם את פניו האמיתיות של הארגון.
נעירותיו של הרמקול השתתקו זה מכבר, אבל אני המשכתי לשבת על דופן האמבטיה. כמי שעיסוקו היומיומי הוא חקר המזרח התיכון, הרהרתי קצת גם על הפחד שהפגינו הדוברים מעליית האיסלאם הקיצוני. בעיני יש בכך היסטריה לא רציונלית שאופיינית למערב בכלל. בעיני רבים מהדוברים אין הבדל בין החמאס לבין אל-קאעידה. שניהם נתפסים כארגוני איסלאם קיצוני מטורפים שכל מטרתם היא השמדת ישראל ומלחמת ג'יהאד. אולם אלה בינינו שהיכרותם עם המזרח התיכון ותרבותו עמוקה יותר, יודעים שיש הבדל עמוק בין הארגונים. החמאס אינו מקבל את הגישה הרדיקלית של אל-קאעידה, אינו מוכן להילחם נגד משטרים ערביים מתונים, וגישתו מורכבת הרבה יותר הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. גם אם הוא שואף לחיסולה של מדינת ישראל בקץ הימים ולהקמת מדינה איסלאמית על כל שטחה, גישתו שקולה ופרגמטית הרבה יותר. על אף ההצהרות המתרברבות הוא מבין היטב את עוצמתה של ישראל ומכיר בצורך לחיות בדו-קיום זהיר איתה.
ומילה אחרונה על הנזק שגורמת לכאורה הרגיעה עם החמאס לאבו מאזן ולמתונים בעולם הערבי. זוהי אמירה ריקה מתוכן ושקרית. לא בכדי השקיעה מצרים "המתונה" מאמצים בלתי-נלאים כדי להביא רגיעה בינינו לבין החמאס "הרדיקלי". לא במקרה קורא עבדאללה מלך ירדן להביא לרגיעה ולהימנע מתקיפת עזה. אפילו אבו מאזן, הנוטר טינה לחמאס, מעדיף את הרגיעה מכיוון שכל עוד הלחימה בעזה נמשכת בזים לו בני עמו על נכונותו להמשיך במו"מ.
כאשר בני עמו נהרגים אין שום סיכוי לשלום. ברגע שיש רגיעה ברור לכולם שגם החמאס נכנס למשחק המשא ומתן. גם הוא יהיה מוכן, בתנאים מסוימים, להידבר עם ישראל על רגיעה כוללת וארוכת טווח, ולפיכך הוא אינו מציב אלטרנטיבה לוחמנית לאבו מאזן ולארגון הפתח ואינו יכול להטיף להם מוסר. בעת רגיעה גם גוברים הסיכויים להידברות בין הפתח לחמאס, ומשתפרים סיכויי המשא ומתן בינינו לבין אבו מאזן.
פרופ' דרור זאבי, מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עבר להתגורר בשדרות במהלך השנה האחרונה
לפנייה לכתב/ת 
