להחזיר את יהודה, זכריה וצביקה
"הייתכן שתסמונת נטישת הנעדרים בקרב סולטן יעקב היתה ההקדמה לתסמונת הטיפול בשבויים בידי חיזבאללה וחמאס?". אבי רט, שלחם לפני 26 שנה באותו קרב, נזכר ביום השנה בחבריו שלא שבו, ולא יכול להימנע מהקשר לסוגיית גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר
26 שנים חלפו מאז חודש סיוון תשמ"ב, יוני 1982. 26 שנים הם שנות דור. כל כך הרבה דברים קרו מאז לכולנו - ברמה האישית, ברמה לאומית, בעולם כולו. מנהיגים התחלפו, משטרים קרסו, מלחמות נלחמו, אידאולוגיות השתנו. מצד אחד כל כך הרבה השתנה, ומצד שני - כאילו כלום לא השתנה. אותה שחצנות, אותם מחדלים, אותו עיוורון, אותם מנהיגים, אותן ועדות חקירה ואותן מסקנות, אותם פוליטיקאים ואותם הפרשנים, המומחים, הספינולוגים, היועצים, אלו שיודעים תמיד הכל, עד שמתברר שהם לא יודעים בעצם כלום.
ומאז מלחמת שלום הגליל - מלחמת לבנון הראשונה, "זכינו" גם למלחמת לבנון השניה. הרבה נקודות דמיון וכישלון בין שתי המלחמות בלבנון.
החולי המרכזי העיקרי הוא החידלון והחוסר המנטלי, הנחישות והאמונה בצדקת הדרך, והרצון להכרעה ברורה וחד משמעית של המערכה. במקום לנצל את התנופה, את העובדה שאנחנו כבר בפנים, בסערת המלחמה, וממילא כבר שילמנו מחיר יקר כל כך, ולהגיע להכרעה ברורה, כמו זו של מלחמת ששת הימים למשל, שהיתה בלשונו של בר לב 'מהירה,חזקה, ובאופן אלגנטי', התחלנו לגמגם ולהתנצל. אל"מ אלי גבע, מח"ט שיריון, סירב להיכנס להילחם בבירות ובכך לראשונה בתולדות צה"ל מפקד חטיבה נטש את חייליו בעיצומו של קרב. במקביל, הכיכר בתל אביב מלאה רבבות אדם בהפגנה נגד המלחמה, ומול ביתו של ראש הממשלה בגין, הועמד שלט ובו מספר ההרוגים היומי והמצטבר.
כל זה בליווי וגיבוי תקשורתי יצרו אפקט מצטבר של רפיסות, נמיכות קומה לאומית, דמורליזציה, וחוסר אמונה בצדקת הדרך ובכוחנו. הנכונות לאפשר לערפאת לצאת מבירות למרות שכבר היה על הכוונת של כוחותינו, ולתת לו את האפשרות לצאת לתוניס ומשם לשקם ולהקים את אימפרית הטרור שלו, שתוצאותיה היו האינתיפאדות - היתה עוד סמן וראיה לרפיסות ולחוסר האמונה והנחישות.
מלחמת לבנון הראשונה, כמו זו השניה לקו בעיוורון מדיני, ובכישלון צבאי. העיוורון המדיני של חוסר הבנת המנטליות הערבית, כוונותיה, ותוצאותיה. של חוסר הבנת האינטרסים של אירופה במזרח התיכון, ושל תמיכתה המסוייגת ועל תנאי של ארצות הברית.
הכישלון הצבאי נבע משחצנות ישראלית של 'יהיה בסדר', כאשר כל חייל שביקר בימ"ח או עשה מילואים ידע ששום דבר לא בסדר. הכישלון נבע מכך שצה"ל לחם את המלחמה הנוכחית לפי התבנית של המלחמה הקודמת. קרב סולטן יעקב היה קרב שנבע מאותו נתק, חוסר הבנת המציאות, שחצנות, ואי לקיחת אחריות.
קברנו עשרות מחברינו. עשרות רבות נפצעו פיזית ונפשית. 26 שנים ושלושה מחברינו לנשק ולחיים לא שבו עד היום הביתה - לא חיים, ולא חלילה לקבר ישראל - יהודה כץ, זכריה באומל וצביקה פלדמן.
לפני זמן לא רב, הלך לעולמו אבא של צביקה פלדמן. כל כך כואב וצורב שהלך לעולמו מתוך אוות חוסר ודאות. אני מקווה שעכשיו, בעולם האמת, הספקות שלו לפחות הותרו והוסרו.
האם עשינו הכל?
זה 26 שנים שלא מרפה ממני המחשבה - האם באמת עשינו הכל כדי להחזירם הביתה? אנו עומדים מעריצים ומשתאים מול עוצמתם וגבורתם של ההורים, שלא חוסכים כל מאמץ, הופכים כל אבן בכל העולם כדי למצוא את ילדיהם. האם באמת מדינת ישראל על שלל ראשיה שריה ויועציה זה 26 שנים עשתה באמת הכל? מסופקני.ואני תמה - מדינת ישראל - זו שיש לה מוסד ושב"כ וכור אטומי וזרועות מודיעין, לוויינים בחלל ואמצעים טכנולוגיים הכי מתקדמים בעולם, מרגלים וסוכנים, זו שתפשה את אייכמן והגיעה לאנטבה, זו שמסוגלת להאזין ולראות כמעט כל דבר - כל המדינה הזו על כל מערכותיה לא הצליחה במשך 26 שנים לגלות מה עלה בגורלם של שלושה מלוחמיה - להביא מידע, או גופות חלילה, או כל דבר שיסיים כבר את הטרגדיה הנוראית הזו, את הפצע המדמם הזה? או שמא אולי לא רצו ראשיה שריה ויועציה למיניהם לעסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה. עדיף היה להם להצטלם עם ראשי מדינות בקוקטלים ולא להעכיר את האויר והאווירה הידפלומטית החגיגית בהעלאת הנושא המעצבן הזה? הייתכן שתסמונת נטישת השבויים והנעדרים של סולטאן יעקב היתה ההקדמה לתסמונת רון ארד, ולתסמונת פולארד, ואולי גם שליט, גולדווסר ורגב? תסמונת ה'השתמש וזרוק', גלגל עיניים וזרוק, כל מיני משפטים סתמיים ולא מחייבים בסגנון של 'נעשה כל מאמץ להחזרת הבנים הביתה'. ייתכן שכל אלו שנפלו בשבי, נפלו גם קורבן למלחמות כבוד בין גורמי מודיעין למיניהם, ובין גורמי שלטון ופוליטיקאים למיניהם?
במלחמת לבנון הראשונה הונחו זרעי הפורענות למלחמת לבנון השניה. חוסר ההכרעה, חוסר התכנון, ובסוף - הבריחה תוך כדי השפלה עם הזנב בין הרגליים, ועוד הציניות לקרוא לזה הישג וניצחון.
הקסאמים הנופלים על שדרות הם המשכם הישיר של הקטיושות שנפלו בתחילת שנות השמונים בקרית שמונה. הם העונש על החטא הקדמון של "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם". של תפישת הביטחון המתמגנת, מסתגרת, מתבצרת, מתנתקת, המחפשת כבישים עוקפים, במקום זו היוזמת, התוקפת, היצירתית, הנועזת, החכמה והאמיצה.
26 שנים חלפו. השבוע, שוב נעשה דרכינו בפעם ה-26 בינות שבילי בתי העלמין בחיפה, ברחובות, בקרית שאול, בהר הרצל, בראש העין, בחולון, בזכרון יעקב, בכפר הס, ובעוד אתרי הנצחה וזיכרון.
גם השנה, נביט בעיניהם העייפות, השואלות, הכואבות של יוסף ושרה כץ ההורים של יהודה, של יונה באומל ורעייתו, ההורים של זכריה, של פנינה פלדמן, אמא של צביקה. נביט, ונשפיל מבט. לא. לא עשינו הכל כדי להחזיר את ילדיהם הביתה.
