לא כיפה בים

בשבוע שעבר התקיים בפתח תקווה פסטיבל אוכל כשר. השבוע בעזרת השם תעלה בערוץ הלוויין סדרה בשם "סרוגים" העוסקת בחיי הרווקים הדתיים. אלו הם שני ביטויים לתרבות המונים עממית יותר, ובעיקר עוד סימן להתפרצות גועשת של יצירה ויצירתיות בקרב ציבור ציוני-דתי מודרני.

די להביט ברשימת רבי המכר כדי להבין שמשהו נפלא ותוסס וגועש וצבעוני מתרחש פה מתחת לאפנו. מספיק לפתוח רדיו ולשמוע את המוסיקה היהודית החדשה, לא זו המיועדת רק לאוזניים דתיות וחרדיות, אלא זו הנוגעת ביהדותם של מיליוני יהודים ונוצרת על ידי יוצרים שומרי מצוות ומאמינים. אפילו בקולנוע ובתיאטרון כבר יש ביטויים נאים לנוכחות של הדתיים, שלא לדבר על תקשורת ההמונים ששם זה כבר גלוי וידוע. כבוד למיגזר.

נו, אז יש ביקורת. בשבועון החרד"לי 'בשבע' תוקפת אחת הכותבות את פסטיבל האוכל בטענה שזה חיקוי לא נאה לתרבות החילונית. העורך של העיתון לעומת זאת, מתלונן על שכותבים דתיים מסכימים לכתוב באתרי "יהדות" עם כל מיני רפורמים. במקומות אחרים הזעיפו גבות על הכתב ההוא ועל היוצרת ההיא, ואיך הם מעזים ולמה הכביסה בחוץ ושאר טענות ומענות. אפשר להתווכח או להסכים, אבל מומלץ להביט על התמונה הכללית בעיניים משתאות. בתוך עשר שנים אין תחום שבו יוצרים בעלי רקע דתי ועניין יהודי לא מביאים את עולמם לביטוי יצירתי. ספרים וסרטים וסדרות ומוסיקה יהודית נפלאה ועיתונאים ומשוררים ויוצרי תיאטרון ומה לא.

היהדות נהייתה סיפור מעניין. גם יוצרים חילונים מתחילים להרגיש נוח עם היהדות שלהם ועם החברים הדתיים שלצדם. אפשר לנתח את הסיבות והתוצאות בלי סוף, אפשר להביע מרמור אותנטי מתוך כל מיני בונקרים חרד"ליים על משפיעים ומושפעים, אבל צריך לפחות להודות שקורה פה משהו בלתי ייאמן בתחום התרבות הפופולרית היהודית.

מאה המילים הבאות יוקדשו לבליל של שמות וספרים, אירועים, אנשים ותוצרי-תרבות שלא היו יכולים לפרוח פה רק לפני 15 שנה.

האסוציאציות על אחריותכם: הרב חיים סבתו, הדר גלרון, מדורת השבט, סרוגים, שהרה בלאו, אפעס, בית אביחי, מקור ראשון, ג'קי לוי וחנן יובל, ווינט יהדות, תפילת נשים, יוכי ברנדס, אושפיזין, יהודה סעדו, מרחק נגיעה, אתי אנקרי, סדרת עם הספר, סרטי מעלה, המילה האחרונה, עמיר בניון, יונתן ואהרן רזאל, אנא בכוח, אנחנו מאמינים בני מאמינים, משיב הרוח, אלוהים לא מרשה, שי גבסו, חבורת ארמדיל, יעל משאלי, ארץ אחרת, המדרגות, תיאטרון תאיר, צו פיוס, קובי אריאלי, אראל סג"ל, קרן גשר, שולי רנד, סטנדאפיסטים דתיים, מדורי יהדות, שי צ'רקה, שלמה גרוניך, עידן רייכל, ערוץ תכלת, פרס מוסקוביץ', מעורב ירושלמי, אהוד אביתר ומאיר בנאי, כתבנו בצפון, סיוון רהב (ואם אוסיף "מאיר" אגלוש ל-101 מילים).

וזה בלי עוד חוקרים ומשוררים ואמנים ומכונים ליהדות, ואין סוף אירועים וסימפוזיונים ומיצגים ומכללות ודפי פרשת שבוע וחוגי אמנויות וכל מי שהעלבתי כששכחתי.

"נו", רוטן הקורא הדתי למשמע הבשורה הקשה שהמצב כבר אולי לא נורא כל-כך, "אם כל-כך טוב אז איך זה שכל-כך רע?" ולעומתו נחרד גם הקורא האולטרה-חילוני: "אתם פשוט משתלטים לנו על החיים. מה זה כל הדוסיאדה הזו, השם ירחם?"

אלו וגם אלו טועים. המצב תודה לאל, הוא עדיין רע מאוד, ועוד רבה הדרך כדי שהביטוי היהודי יתפוס את המקום הראוי לו בציבוריות הישראלית. אבל זו כבר לא טיפה בים ולא כיפה בים אלא זרמי מעמקים המשפיעים על פני הים שמעליהם, על החברה הישראלית כולה. אי אפשר שלא לראות.