ביקור בזק בסטוקהולם

כל כך הרבה דברים עוד מחכים לנו בפריז: עוד לא עשיתי פיקניק בגן של הפאלה רויאל, עדיין לא ביקרתי באורנז'רי וטרם הספיקותי לבקר את המתים החביבים עליי בפר לשז. אז מה דחוף לי סטוקהולם פתאום. סטוקהולם?

סטוקהולם. ולו בגלל העובדה שהנסיעה כבר היתה עובדה מוגמרת, התאריך נקבע על ידי כוחות חיצוניים, ואני הייתי צריכה רק להצטרף ליומיים הראשונים. כי התמזל מזלנו וטיפחנו יחסים של אמון וחיבה עם בייביסיטר שיכולה לשמור על הילדות בסוף השבוע. וגם - נו, ובעיקר - כי איפה עוד אנחנו יכולים שנינו להיות לבד, בלי להכין ארוחת ערב, בלי לרחוץ, בלי להשכיב, בלי להעיר, רק אנחנו, 48 שעות.

46, הוא טרח לדייק. 46 שעות יקרות ונדירות.

מאמץ רב השקעתי בטיפוח ארשת נונשלנטית ביחס לנסיעה. נספיק מה שנספיק ביומיים. ליתר בטחון, וכדי לא לייצר רצונות עודפים, אפילו לא קראתי על סטוקהולם. כי מי בכלל רוצה להספיק, אני רוצה ליהנות, אני רוצה להיות, לנוח, לישון, לחלום חלומות על יקיצה טבעית. אין שום דבר בסטוקהולם שדחוף לי להספיק - ניסיתי על עצמי גישות של זן, של שמחה בחלקי. לילה לפני, בכל זאת תחקרתי בזריזות והדפסתי שבעה עמודי המלצות, ומאידך, ארזנו שלושה ספרים לכל אחד מאיתנו, כאילו אנחנו נוסעים להתבודדות של שבוע במנזר טיבטי, ולא לסופשבוע קצר בעיר גדולה וחיה.

עיר יפה, קצת מרושלת. סטוקהולם (צילומים: כנרת רוזנבלום) 

איזור הדמדומים

בנעוריי הייתי טיילת מנוסה. עשיתי את הגלבוע ואת הכרמל ואת הפארן ואת היהודייה. עשיתי מסע מחוף אל חוף ומים אל ים. ידעתי לגלגל שק שינה בעשרים שניות, לנטות אוהלים כשצריך. זה לא היה מאהבת הארץ כמו שיתוף פעולה עם השלטונות, והשלטונות פסקו שחשוב להיות בצופים. הצופים פסקו שטיולים הם שיא הפעילות, כל חופש.

שנאתי את זה. כחניכה, כמדריכה, אפילו כרשג"דית, משכנעת הורים לאפשר לילדיהם הרכים לצאת לטיול הראשון בחייהם, שנאתי את זה, בלי לדעת למה, בלי אפילו לדעת ממש עד כמה.

הטיולים שאליהם יצאתי היו מלווים בחששות גדולים לפני, מאמץ פיזי וחברתי גדול תוך כדי ותחושת הקלה בסיומם. אני לא מהילדים האלה שיתקשרו באמצע המחנה הגדול להורים שלהם, כדי שיקחו אותם הביתה; חשבתי לעצמי, אסורה באזיקי עצמי.

יום אחד, יושבת שוב ליד מי שלא באמת רציתי, בוהה מחוץ לחלון האוטובוס בבדידות המסוימת הזאת שיכולה להיווצר רק בתוך גדוד של ילדים, זיהיתי לפתע את הנקודה הזאת, שלתוכה מתקפל כל הקושי שלי בטיולים: רבע השעה של הדמדומים. הזמן הזה, שהוא כבר לא צהוב קופח ומאובק אלא ורוד סגול כחול שחור מעונן, כשאני כבר רחוקה מהבית אבל עדיין לא יודעת איך ייראה המקום שבו אישן הלילה. הזמן הזה, כשאור היום מתחיל לדעוך אבל עדיין לא הגענו לחניית הלילה, עם ההמולה השמחה של הכנת ספגטי עגבניות בדודי ענק והתארגנות למקלחות המאולתרות ועדיין לא ניערנו שיערות ארוכות, רטובות וריחניות והסתדרנו בשלשות של שיחות נפש וצמדים של סיורים לאור ירח. בדמדומים ההם גיליתי בי לראשונה עצבות שלא נובעת משום מקור חיצוני.

ים, בתים וקצת שיפוצים

טיול בזק

הדרך לסטוקהולם רצופה אגמים ועצים בירוק אחיד, שריר וקיים. כשלרגע נדמה שהטייס החליט ללמד אותנו פרק בהישרדות ולהנחית אותנו באמצע ג'ונגל אינסופי, צצה העיר במפתיע, דקה לפני הנחיתה. היא קופצת עליך במלוא עירוניותה עם העלייה על ארלנדה אקספרס, רכבת שהיא לא רק מהירה עד כדי סחרחורת, אלא גם מפגן של הרמוניה מוחלטת בין מכונה לאדם וידידותיות למשתמש.

כנראה שאני צריכה לנסח מחדש את התפיסות שלי לגבי הקשר בין הקור האירופי לחמיצות הקבועה של הצרפתים, אם הסטוקהולמאים, שסובלים מתנאי אקלים קשים לאין שיעור, עליזים כל כך. זאת עיר יפה, קצת מרושלת, עם המון מנופים שמתנשאים מעל המבנים ההדורים והמאופקים. המים שבהם היא מוקפת משווים לה רוגע ובזכות חלוקתה לאיים-איים יש בה מין אינטימיות של עיר קטנה ותסיסה של עיר גדולה, ושמחה, פשוט שמחה.

בתי הקפה גדולים ומלאי אדם, צוחקים, מרכלים, צועקים, שרים, המוזיקה די גרועה אבל חזקה וקופצנית, ואין מסעדה שלא מצטיידת בערימת שמיכות, כדי שגם קור עז לא יוכל להפסיק את המסיבה. רחבות באמצע קניונים הופכים להיות ברים ובתי קפה לעת מצוא, ובין אדידס ומנגו, ונערכים בשתייה ובלבוש הולם למשחקים של אליפות אירופה, מסיבה מאולתרת מתקיימת על הגג, מסיבה אחרת מתחתיו. ובכל פינה גלידרייה; מוכרחים לחבב עם שכל כך אוהב גלידה.

לא הספקנו כמעט כלום. חרשנו יפה את גמלאסטאן, העיר העתיקה והמתוקה, אבל בדרך לסקאנסן המיוערת התחיל לרדת גשם זלעפות כך שנשאבנו לבתי הכלבו המרהיבים בעיר, שם רק משמעת פנימית חזקה יכלה לתחושת ההחמצה שהחלה להתגבש. לא הספקנו לאכול אוכל שוודי טוב, אבל הספקנו לאכול אוכל שוודי, והספקנו לאכול אוכל טוב. החמצנו את מוזיאון הואזה ואת הקולטור הוזה, אבל הספקנו להכיר במקרה שתי שכונות, שמאלה מהמרכז, ולחשוב, כמו תמיד, שדווקא לא היה אכפת לנו לגור כאן (בקיץ, בקיץ). ולא הספקנו לפתוח אפילו ספר אחד, אבל איכשהו הספקנו כל מה שהיינו צריכים. אולי זה יתרונו של טיול בזק שכזה, שלא מותיר זמן לחרטות, להרהורים, לגעגועים, מה גם שהייתי מרוצה מהאיש שאת הכסא שלידו תפסתי במטוס, בארלנדה אקספרס, ברכבת התחתית.

ובשעת הדמדומים? אז זהו, שבסטוקהולם ביוני אין כמעט דמדומים. בעשר וחצי בלילה מתחיל להחשיך, והלילה שנוצר הוא כחול בהיר, מבלבל, שבסופו של דבר מפנה את מקומו לאור, בלי להפוך ולו לרגע לחושך מוחלט.