את הכעס על מחיר העסקה הפנו למפקדים

אם אכן תצא לפועל עסקה עם החמאס או החיזבאללה, ועשרות מחבלים עם דם על הידיים ישוחררו ויחזרו לביתם בתנועת וי מעצבנת, קרוב לוודאי שתתפתח איזו תחושה ציבורית של כעס על משפחות החטופים או על מעצבי העסקה.

ניתן להתרשם כך מהשיח הציבורי הנוכחי ביחס לגלעד שליט, כשנשמעות התבטאויות בסגנון: "חייל אחד שווה את כל המחיר הזה"? "האם על מנת להשיבו הביתה עלינו לשלם כאלה מחירים? לשחרר כאלו רוצחים? להסתכן בחזרתם של אותן ארכי-מחבלים לדרך הטרור"? "האם אותו עופר דקל באמת מתכוון להשיב לרחובות עזה ארכי-טרוריסטים"?

תחושות דומות ביטאו לאחר עסקאות קודמות במסגרתן הוחזרו חטופים הביתה, חיים או מתים. הכעס, גם אם סמוי, תועל כלפי חותמי העסקה ואף כלפי הקורבן, החטוף, אליו הופנו מסרים כמו: "שישב בשבי ויבצע תפקידו כחייל – למות על ביטחונה של המדינה, או לחילופין – לשבת בשבי עבורה". הדבר מזכיר במעט את הקולות שנשמעו, אם כי בשוליים, לאחר תאונות אימונים. אז היה זה בעידוד הפרקליטות הצבאית, שפעמים רבות האשימה את הקורבן במותו. "ודאי לא שמר על הוראות הבטיחות", "אולי גרם בעצמו לתאונה". תיאורים אלו נשמעים גם לאחר התאבדותם של חיילים בצה"ל.

משום מה האחראים על התרבות הארגונית הצה"לית, זאת שבמסגרתה לא נאכפו הוראות הבטיחות, או המפקדים הישירים והפסיכולוגים הגדודיים, אלו שהתעלמו ממצוקותיו הנפשיות של החייל, לא זוכים לקיטונות של ביקורת.

את שליט ועמיתיו יש להשיב הביתה. ואת הכעס על שחרורם של רוצחים יש להפנות רק כלפי מי שאיפשר את חטיפתם. דמו בנפשכם שאין מדובר בחטיפת חיילים, אלא בפעולה במסגרתה הצליחו לוחמי חמאס להגיע לכלא צבאי ולפתוח לרווחה את שעריו הנעולים. שעשרות כלואים פלסטינים ברחו בפעולת חילוץ פלסטינית. זו המשמעות של החטיפה וזו תהיה המשמעות של העסקה. עסקה שכנראה אין מנוס ממנה כי מקומו של חייל צה"ל - בביתו. ואם העסקה מעלה כעס, הפנו אותו כלפי מי שנרדם בשמירה ואיפשר ליחידת חמאס לפתוח את שערי הכלא. נכון, היא עשתה זאת באופן עקיף, תוך ניצול חטיפת חייל לשם כך, אך היא זו פתחה את השערים. ומישהו נרדם בשמירה עת ביצעה את מבצע החילוץ הזה.

את מי נאשים אם ייפרץ הכלא? על מי נכעס אם יבריחו אסירים פלסטינים מישראל לשטח הרשות? הרי לא נסתפק בהדחה של סגן אלוף מהמשטרה הצבאית. ודאי נבקש את פיטוריו של שר הביטחון האחראי למחדל, במדינה מתוקנת אף את זו של ראש הממשלה. לא בלי שייזרקו מהצבא כל האחראים על אבטחת המוסד השמור. ובכן, אליהם יש להפנות את הכעס גם כעת.

העסקה תצא אל הפועל – אך לא משפחות החטופים "סחטו" מן המדינה עסקה מפוקפקת. גם לא מנהל המו"מ הרחיק לכת. לא זו הכתובת. מי שכפה על המדינה עסקה מרגיזה וכואבת הם מנהלי הביטחון בעת החטיפה. האחראים על אבטחת המתחם, על נהלי הסיור, על התקשורת בין הכוחות והתצפית על הגזרה. הם שכפו את העסקה שאין מנוס ממנה ברגע שבשל כשלים צבאיים חוזרים ונשנים, מוצא עצמו לוחם במרתף מסתור פלסטיני.

וכשאלו יבקשו את אמון הציבור במערכות בחירות כאלו ואחרות – יש לזקוף לחובתם את שחרור האסירים הרצחניים – ממש כאילו מדובר בהברחתם מן הכלא תחת עיניהם.

משפחות השבויים ומנהל המו"מ מתנהגים באופן מתבקש שכל משפחה הייתה חפצה בו, אילו חלילה נדרשה לסיטואציה נוראית זו. אך הדרג המדיני והצבאי בעת החטיפה – הוא שכפה את ביצועה. ומשום מה – האחריות לחטיפה אינה מדוברת. לא הפעם ולא לאחר עסקאות קודמות. הביקורות שמועלות הן כנגד החותמים על העסקה אך לא כנגד מי שהתרשלו והעניקו לאויב קלף מיקוח רב חשיבות שהוביל אליה. 

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל