לתכנן מראש, או ללכת לאיבוד? חו"ל כדייט
אולי מסע למקומות בלתי מוכרים משול לשיטוט בעולם הדייטים? נא להדק חגורות, עוברים דרך הדיוטי פרי, קונים טובלרון ויוצאים מחוץ לגבולות הארץ, לגלות דברים על עולם הדייטינג באמצעות שיטוט בארץ זרה. בואו לטוס עם אייר-גולדי
החברים שלי אומרים שכשאני נוסעת לחו"ל, אני מכירה את העיר אליה אני מגיעה טוב יותר מאנשים שחיים בה כל חייהם. בטרם צאתי למסע אני חוקקת בראשי פרטים כמו שמות הרחובות, התחבורה ציבורית, מקומות בילוי, ואפילו מיקום מרפאת שיניים שפתוחה 24 שעות. אני מכינה את עצמי לכל בעיה שתצוץ, וגם לכאלה שאולי לא יצוצו כלל. כך היה המצב עד לנסיעה האחרונה, בה השתנו מעט הדברים.
האם השינוי לטובה, או שאולי יצאתי מופסדת ממנו? ואולי בעצם מסלול ברחובות עיר זרה משול לשיטוט בעולם הדייטים? אז נא להדק חגורות. היום אנחנו עוברים דרך הדיוטי פרי, קונים טובלרון ויוצאים מחוץ לגבולות הארץ, לגלות דברים על עולם הדייטינג באמצעות שיטוט בארץ זרה.
נסעתי לשבוע לאחת הערים היפות בעולם. השארתי מפתח לחברה שתאסוף דואר כאקט של פרנויה מפני גנבים, השארתי אור ורדיו דולקים (שוב, אותה פרנויה), וכמו בחורה טיפוסית ארזתי מזוודה שמספיקה לחודש ימים, כי כמאמר המשורר, "פינצטה שנארזת טרום הטיסה, בסוף תצוץ במערכה האחרונה..."
פשפשתי בחנויות הספרים וקניתי כל מדריך תיירות שאי פעם יצא על היעד הנכסף. לא נזנחו גם פורומים באינטרנט, עצות מסוכני נסיעות, וחברים שאולי מכירים מישהו מקומי שירד מהארץ לפני 20 שנה. לעומתי, יש אנשים שכל מה שהם קוראים לפני הטיסה זה את כרטיס הטיסה, במקרה הטוב. הם עוברים בחנות ספרים רק בנמל התעופה לקנות מדריך, שואלים מישהו בתור לפניהם מהו המטבע באותה מדינה כדי שיחליפו ברגע האחרון וקונים סוודר כי אולי יהיה קר, כיוון שלא טרחו לברר מה מזג האוויר.
במציאות של היום, מי כבר יוצא לדייט בלי לגגל בגוגל, לפייסבק בפייסבוק, או לנסות לדלות בדרך אחרת פיסות מידע על האדם מהדייט עוד בטרם המפגש בתלת ממד? הרי בכל זאת אולי מדובר על רוצח שכיר, או רחמנא לצלן מישהו שהיה מועמד בכוכב נולד והודח בשלבים הראשונים.
להרכיב פאזל לכדי תמונה שלמה כך שנכיר את המיועד
אנחנו מנסים למצוא מידע, להרכיב פאזל לכדי תמונה שלמה כך שנכיר את האדם המיועד עוד בטרם פגשנו בו. יודעים מה? גם אם התמונה הושלמה, צריך לזכור דבר חשוב: התמונה היא עדיין דו-ממדית בלבד. לא היה, אין ולא יהיה כמו התלת-ממד. לטוב ולרע, כמובן.
בנסיעה הזו, מפאת חוסר זמן, הצטרפתי למחנה השני, המחנה הספונטני. טוב, לא לגמרי, היו לי במזוודה ארבעה ספרים, מפות והדרכה מפורטת איפה נמצאים המוזיאונים הטובים ביותר. אבל המסלול לא היה מתוכנן בקפידה, ולא הכל היה ידוע מראש.
הופתעתי, ודווקא לטובה.
גיליתי שבשיטוט ללא יעד מוגדר מתגלים מראות מרהיבים, ואולי עם מסלול שמטרה בסופו לא הייתי עוצרת לידם אפילו לרגע. לעיתים נראה שאת הדברים הכי יפים מגלים במקרה.
כל אחד יודע מה מעניין אותו: קניות, ארכיטקטורה, מסעדות וכו'. יש אפילו סוכנויות נסיעות שמתמחות בטיולים בנושאים מסויימים. אז מה עושים? באים עם רשימות מפורטות ומתחילים לעשות "וי" על כל אחת מהאטרקציות, או שפשוט מקשיבים למי שגר במקום וסומכים על היכרותו את המקום?
לי זה מזכיר שידוכים: כל אחד מאיתנו יודע מה חשוב לו ומה הוא מחפש, והרבה פעמים דווקא אנשים מהצד יכולים להגיד - אולי יש משהו שיותר מתאים, שלא חשבתם על זה קודם?
אני ככלל יודעת מה אני מחפשת, אבל יש הבדל גדול בין לעשות רשימה מפורטת, לבין רשימה קצרה עם דברים עקרוניים, שיכולה להתארך תוך כדי הדרך וההיכרות את המקום. אה, סליחה, את האדם שמולי.
האם בכלל קיים המושג ללכת לאיבוד? האם לא להגיע למקום שאליו תוכנן להגיע מראש, פירושו ללכת לאיבוד? אולי דווקא הדרך החדשה היא הנכונה?
הייתי במקום ה"לא" נכון, אבל פגשתי באדם הנכון
אחת החוויות הגדולות בחיי קרו לי עת הלכתי לאיבוד. רק חשבתי שתעיתי בדרך, ובפועל בעצם הייתי במקום ה"לא" נכון, אבל פגשתי באדם הנכון (מאוד) בזמן הנכון.
נכון שלפעמים יש יעד מדוייק שאליו רוצים להגיע (כמו, איך לעזאזל אפשר לדעת איפה אוספים את המזוודה בשדה, אם כל השלטים הם בשפת המקום), ואז לא נותר אלא ללכת אחרי הרוב, כי הם בטח יודעים.
האומנם? האם הדרך בה כולם הולכים היא הנכונה, או שאולי גם הם הולכים אחרי מישהו אחד, שלא מכיר הדרך, וכולם טועים ותועים איתו?
ואולי בכלל יש כמה דרכים להגיע לאותו יעד.
צריך לתקשר עם המקומיים ולקבל הכוונה ועזרה, אבל אנחנו לא מדברים את אותה שפה, לפחות לא את השפה המילולית. אפשר להיעזר בעובר אורח טוב לב שינסה לתרגם, המשול מבחינתי לאותו אדם המוכן לתת מנסיונו ומחוכמתו כדי לנסות ולהסביר את עולם הדייטינג, הנראה לעיתים כמתקיים סביב חוקים של עצמו, שלא ידועים או נהירים עד הסוף.
אפשר גם לחשוב על פתרונות יצירתיים ולנסות לתקשר דווקא בדרך אחרת: פנטומימה יכולה להיות חזקה וברורה יותר מהמילה המדוברת, חיוך יכול לבטא תחושה טובה יותר מכל רצף הגיוני של משפט, ואילו דמעה יכולה ליצור אמפתיה יותר מאשר לספר סיפור עצוב.
תמונה שווה אלף מילים? לפעמים אפילו אלף מילים לא יעבירו מה שתמונה אחת מעבירה.
לפעמים מספיק דבר אחד קטן ויפה שימשוך את העין
כך גם בדייטינג: לעיתים נראה שבאנו ממקומות שונים, מעולמות שונים, אבל יש איזו נקודת חיבור, איזו תמונה שאנחנו רואים מולנו בה מככב האדם שמולנו, למרות שאנחנו לא מדברים באותה השפה, ובכל זאת אנחנו מתחברים אליה. איזה חיוך מקסים שמרגיע אותנו, איזו גומת חן ייחודית. לפעמים מספיק דבר אחד קטן ויפה שימשוך את העין, שמילים לא היו מיתרגמות לכדי הסבר.
אתם יודעים, בטיול כל דבר חדש שנגלה נראה יפה יותר מקודמו, מרגש ומפתיע. אבל אחרי מספר ימים, פתאום זו המציאות ה"רגילה". הכל בעיני המתבונן? נראה שכן. מה שריגש לפני ימים, היום נראה טריוויאלי. החוכמה היא לגלות כל הזמן דברים חדשים: הכיכר הזו שחלפתי על פניה כל כך הרבה פעמים, הפרחים נראו בה כל יום אחרים. המעדניה מציגה את אותן עוגות, אבל אפשר לשתות פעם קפה ופעם תה. וגם חנויות הבגדים המציגות את אותם חלונות ראווה פתאום מפתיעות עם סיילים.
ככה גם בהיכרות עם אנשים, מה שריגש בהתחלה נראה אולי רגיל, שלא לומר מעצבן בהמשך. החוכמה היא למצוא את הריגושים לאורך זמן, כיוון שכל דבר חדש סופו ממילא להיראות מוכר לעין בשלב מסויים.
אז נקודת המוצא - להתחיל מדברים שמרגשים, לקוות שימשיכו להרטיט את הלב, ולתת לראש וללב להיות פתוחים להפתעות חדשות. להשאיר את המדריכים לתיירים בבית. זו הדרך היחידה להרגיש בעננים, גם אם אנחנו לא במטוס.
ותודה שטסתם אייר גולדי!
לפנייה לכתב/ת 
