הביעו מחאה - גם דרך המקלדת

"גם אני מחכה לגלעד שליט כבר שנתיים. ב-25.6 אני מחליף את תמונתי בתמונתו של גלעד", כך מכריזה הכותרת באתר, שמקודם בימים האחרונים דרך הדואר האלקטרוני, ומעודד מודעות לשחרור החייל החטוף על ידי פרסום

תמונתו של גלעד ברשתות חברתיות ובתוכנות מסרים מידיים. יש המוצאים במחאה וירטואלית מסוג זה טעם לפגם.

אני דווקא חושבת אחרת. אומנם מחאה חברתית, מקושרת אצלנו לצעדות מיוזעות מחלקים נידחים של הארץ ושל התודעה הציבורית- בואכה ירושלים. מחאה סטייל ויקי קנפו, שיצאה ב-2 ביולי 2003 עטופה בדגל ישראל, וצעדה כמחאה על "הגזרות הכלכליות" של נתניהו, מביתה שבמצפה רמון, למשרד האוצר שבירושלים, (מישהו יודע מה קורה איתה?).

אך עדיין, לדעתי, גם מספר מצומצם של פעולות במחשב, שנעשות באופן לא הירואי במשרד ממוזג, תוך לגימות מקפה טעים וקר - יכולות להעביר מסר.

חוסר אונים? לא בהכרח

בשנים האחרונות רווחת בארץ התחושה, שכבר לא ברור ממה צריך להתחיל כדי לתקן. כל כך הרבה דברים נראים מעוותים ומושחתים, שהנסיון לבער את הנגע, גורם להמון אנשים לתחושת אי-אונות מאלחשת. "מה זה משנה אם אצא להפגין נגד התעללות בבעלי חיים, כשמפקירים בני אדם להתעללות בשבי", או "כל ההתעסקות הזאת עם החטופים היא ספין פוליטי שמיועד (ומצליח?) להסיט את תשומת הלב מהמעטפות של אולמרט". מיליוני אנשים,

מיליוני דעות ובכל אחת מהן יש קצת צדק.

אז מה לעשות? לזפזפ ערוץ, להיאטם בבועה, לברוח לאסקפיזם בעבודה, ולקרוץ ליישויות וירטואליות ב-fakebook? אפשר, אפשר גם לצאת ולהתנדב ( ויש כל כך הרבה אפשרויות), כדי לנסות ולשנות במעט. ואפשר גם, וכן, זה עדיף משום דבר, להחליף תמונה באתרים כדי לראות שאכפת מגלעד, או לחתום על עצומה - גם אם זה לא יוצר צרידות בקול וצריבה מהשמש. כדאי לעשות כל דבר, כדי להראות שלא שקענו לגמרי במעטה האדישות, שמשהו עדיין נוגע לנו ובנו. אולי נתחיל בלתת לאצבעות ללכת במקומנו, אחר- כך בשאיפה, נצטרף אליהן.

שלומית שרביט היא עורכת ערוץ המעורבות