יבגני לא רלוונטי
הקו המסורתי-ריאליסטי שבחר הבמאי הצרפתי ל"יבגני אונייגין" עשה רע לגדולה שבאופרות של צ'ייקובסקי, במקום להפיח בה חיים חדשים. יון פדר מלין על הבימוי הארכאי והפרשנות התפלה
האשם אינו בסולנים המקצועיים והיעילים בדרך-כלל (רובם ככולם ישראלים) ולא במקהלה ולא במנצח.
בודאי שאין להאשים את אלכסנדר פושקין (1799-1837), שכתב את הרומן המחורז הגדול על פיו נכתבה האופרה.
ומובן שאין כל אשם בפיוטר צ'ייקובסקי (1840-1893). "יבגני אונייגין" שלו היא אולי האופרה הרוסית הפופולרית ביותר בכל הזמנים.
על מה, אם כן, אני מלין?
על כל השאר: גישת הבימוי הארכאי, שהניב מופע תיאטרלי משמים והפרשנות התפלה והבלתי רלוונטית. בשום רגע לא הצליח המופע הזה לרגש, ודאי לא אותי, ורוב הזמן אף הדגיש מדי את המימד המגוחך הטבוע בעצם הצורה האמנותית הזו של האופרה (בעיני רבים מן הצופים בני-ימינו).
טיימינג בלתי אפשרי. מתוך "יבגני אונייגין" (צילום: יוסי צבקר)
אך ראשית, סיפור העלילה: טטיאנה, נערה כפריה השבויה בהזיות רומנטיות, מתאהבת נואשות ביבגני אונייגין הצעיר ("..נֶצַח לֹא אוּכָלָה לִמְסוֹר לִבִּי לְזוּלָתךְ / כִּי כֵן פָסַק בֵּית דִּין שֶל מַעְלָה... / זֶה צַו עֶלְיוֹן, אֳנִי שֶלְךָ.."), אך אונייגין – עירוני משועמם - אדיש לאהבתה ומשיב את פניה ריקם. הוא מסתבך בדו-קרב עם חבר חדור קנאה, הורג אותו ועוזב את רוסיה הלום-צער. משחזר, מקץ שנים רבות, הוא מוצא את טטיאנה נשואה לדוכס עשיר ומכובד - ואונייגין הנרעש מתאהב בה נואשות.
מאוחר מדי.
הרומנטיקה כולה מתהווה בסיטואציה הבסיסית של הגיבורים הנואשים הללו: הם אוהבים עד כלות, אך הטיימינג שלהם בלתי אפשרי. נוכח הנורמה החברתית או אילוצי הזמן, נדונה אהבתם לא להתממש.
לסיטואציה הסוערת הזאת הוסיפו גם את "הנפש הרוסית" הגדולה והרומנטית - אותה שיפעה רגשית מוחצנת, שאפילו הטבע שותף בה – על יערותיו, ענניו ואווזיו. הטבע הגועש משמש הד או מגבר לאשד הרגשות האנושיים. "יש לרוסים נטייה ללכת עם הדברים עד הסוף", אמרה פעם נילי מירסקי, כלת פרס ישראל. "בהקרבה, באכזריות, וגם בחלומות האוטופיים".
בלי אירוניה, בלי הומור
אז איך מדלגים על המלכודת הצפויה מראש? מה עושים במאה ה-21 עם בליל קטלני של רומנטיקה מן המאה ה-19, 'נפש רוסית' סוערת ואופרה – ז'אנר אמנותי שהוא, כמעט בהגדרה, מופרך וגדול מהחיים? זה אולי לא פשוט, אבל יש פתרונות אמנותיים שמאפשרים להגיש את השילוב הזה גם לקהל בן ימינו, היושב במדינה ים-תיכונית מיוזעת, שהיא כה שטופת מציאות בלתי רומנטית.
אמנים נפלאים הוכיחו שניתן להניע את הז'אנר האופראי העתיק אל מחוזות של חוויה אמנותית ומוזיקלית חדשה לגמרי. הנה, אך לפני חודש אירחה תל-אביב הפקה מזהירה ממש, אופרה מדור 2.0 - "דידו ואניאס" של פרסל, בבימויה של סשה וולץ. חודשים אחדים קודם לכן הרשימה בחדשנותה גם "מאדאם באטרפליי", שעלתה בתל-אביב.
האהבה שנכזבה והתשוקה שלא התגשמה (צילום: יוסי צבקר)
לעומתם, הבמאי הצרפתי ז'אן קלוד אוברה הציג את ההיפוך הגמור מחדשנות. המופע שלו נעדר כל יצירתיות מרעננת, חף גם מבדל של פרשנות בלתי צפויה, אחרת, או סתם מעניינת.
אוברה בחר להקים גרסה "ריאליסטית" עד תום של האופרה. את הסולנים שלו הנחה לשחק כמו בתיאטרון "אמיתי", בשיא הרצינות, בלא שום הומור או אירוניה. הנשים הולבשו שמלות רוסיות צרות-מותן, הגברים נחנטו בפראקים ומדים. בתקרה ננעצו נברשות בדולח ובנשף חוללו נשים אמיתיות בקרינולינות. כן, כמו אז בחצר הצאר.
אולי שמרני האופרה אהבו את זה, אך בעיני, הריאליזם המיטבי הזה רק חשף את המגוחך, הדרמטי-עד-לעג וחוסר הרלוונטיות של הז'אנר. אי אפשר היה לקחת ברצינות שום דבר שהתרחש על הבמה. הקונספט הריאליסטי-עד-תום חיבל גם ברצון הכן להקשיב לזמרים, השופכים את נשמתם על הבמה הססגונית וחיבל בכלל החווייה.
כמה חבל.
ביצירה "יבגני אונייגין" משתלבים שני גאוני-דור באופן כמעט-מיסטי (כולל הקבלות מדהימות בין תולדותיהם לבין קורותיהם של גיבורי היצירה). הנושא שלה - תסכולי האהבה שנכזבה והתשוקה שלא נתגשמה - עוצמתי ואוניברסלי. הפואטיקה של פושקין מלאת תאווה וצבע. המוזיקה של צ'ייקובסקי, לירית ורגשית כל-כך, משלבת בהרמוניה נפלאה מוזיקת איכרים רוסית עם אלמנטים מוזיקליים אוניברסליים, במארג מורכב של סולמות מתחלפים וקצב ומשקל שונים. בשנים הראשונות של המאה ה-21 מגיע ליצירה כזאת, שבצדק נחשבת לגדולה שבאופרות של צ'ייקובסקי, חיים חדשים ורלוונטיים.
