מפחדים מהחופש
כל השנה ההורים יורדים על בית הספר, אבל כשמגיעים יולי-אוגוסט הם לא ממש מצליחים להחליף אותו. החופש הגדול - ואנחנו ההורים
מחנכים רבים מעדיפים לקרוא לחופש הגדול בשם החופשה הגדולה. לא מסיבות של דקדקנות לשונית, אלא דווקא מסיבות אידיאולוגיות. בעוד שחופשה מסמלת הפסקה קצובה בין שנת הלימודים לרעותה, הרי שהמושג חופש הוא מאיים ממש. הוא טומן בשמו פריקת עול, נטישת המסגרת וניתוק אזיקים.
בעולם הישיבות קוראים לתקופות הביניים בשם אפילו מאופק יותר - "בין הזמנים", מושג המדגיש את קוצרה וזמניותה של ההפסקה. עד היום כשאני אומר את המילים "החופש הגדול" מנסר חרישית בגווי קולו הנוזפני של הרב שלי מהישיבה התיכונית: "חופש? רק למתים חופשי, חופש זה חופשי מן המצוות. אין חופש, רק חופשה להתרעננות". אפילו החילונים שפעם נקראו חופשיים נטשו את הביטוי הזה בגלל פריקת העול וההפקרות שהוא מסמל.
אנחנו, דור ההורים, אוהבים בשקט את מסגרות הלימוד של ילדינו. אנחנו יודעים בדיוק מתי הם הולכים, מתי הם חוזרים ואיפה הם נמצאים בין לבין. האמת המביכה היא שאנחנו קצת פחות מעודכנים מה בדיוק הם לומדים ועושים שם, אבל העיקר שהם חזרו בריאים ושלמים ורעבים בסוף היום, או כשהם חוזרים לשבת מהפנימייה. זו הסיבה שהחופש הגדול כל-כך מפחיד אותנו. החופש הגדול של ילדינו, בעיקר אם הם בגיל תיכון, מאיים על היתרונות הגדולים שהמסגרת מעניקה לנו.
כי מהו הסט שביקשנו כשבחרנו לילדים שלנו את בית הספר התיכון שלהם? מה הם מרכיבי המזון העיקריים שאנחנו מצפים כשאנחנו מחפשים ומוצאים לילדינו בית ספר על-יסודי, ישיבה תיכונית או אולפנה לבנות? שלוש דרישות עיקריות המסתירות תתי-סעיפים רבים: שיהיו עם חברים טובים ומתאימים; שרמת הלימודים תהיה טובה; ושיהיו כמונו, פחות או יותר.
על כל ההישגים והציפיות האלה מאיים החופש הגדול. ללא המסגרת המגוננת של בית הספר אתה לא תמיד יודע עם מי הילד שלך מסתובב; לימודים ממילא אין וכך בעצם נפגעת המטרה העיקרית: שהילד יהיה כמוך בסוף; דתי כמוך או חילוני כמוך, שמאלני או ימני כמוך. כל הורה סביר לא רוצה שהילד יבחר בדרך המנוגדת באופן קיצוני לערכי הבית בו גדל והתחנך. כולם רוצים ילדים מוצלחים ומצליחים, אבל גם אם הילד שלך לא עבריין אלא סתם מחפש את עצמו בלילות ירח בסדנאות טנטרה על הר טרלולים בנגב – אתה לא ממש ישן בשקט. אנחנו כולנו רוצים ילדים נורמליים, עם הכשרה סבירה לחיים, עם הרגלים נורמטיביים ושאיפות רגילות בלי שנצטרך לתת הסברים לסביבתנו ובעיקר לעצמנו מה השתבש ומתי. הבורגנות ההורית דורשת שהילדים לא יעשו לה בושות.
הורים נוטים לקטר וליילל על החופש הגדול של ילדיהם הקטנים: "הם מטפסים על הקירות, הקייטנות יקרות, הם משגעים אותנו". אבל הורי התיכוניסטים לא מקטרים אלא מפחדים. ילדיהם לא הולכים לקייטנות אלא נוסעים לכל מיני מקומות שהשם ישמור. קמים מאוחר מדי והולכים לישון בשעות צריך לקום. הורים שומרי מצוות חוששים לגורל דתיותו של הילד ולא בהכרח סומכים על עצמם כתחליף למשמעת של בית הספר; הורים חילונים חוששים בעיקר מהתחברות של בנם לנערים שאולי בית הספר לא מפגיש אותו עימם.
כל השנה ההורים סונטים במורים, יורדים על מערכת החינוך, מקטרים על כמה שזה עולה וכמה שזה לא שווה. אבל כשמגיעים יולי ואוגוסט המפחידים והמסוכנים כל-כך, כל ההורים מקווים שגם הם יצליחו בכוחות עצמם במה שמנסה לעשות בית הספר כל השנה כדי שבסופו של דבר הילדים שלנו ימשיכו בדרכנו. לכן, כל הורה רוצה שיולי-אוגוסט יהיו רק חופשה ולא חופש, רק בין הזמנים ולא החופש הגדול.
