תלמוד, קצת אחרת

"שעשני גבר" הוא ספר מהפכני, שמנסה בפחות מ-200 עמודים להציע דרך לימוד חדשה לתלמוד. הדרך אמנם חדשנית - היא יונקת (לא תמיד באופן גלוי) ממקורות "זרים" כמו מחקר אקדמי, הגות מערבית וכתיבה יוצרת - אך מטרתה אינה להשתחרר מעוּלו של הטקסט המסורתי אלא דווקא להעמיק את המחויבות כלפיו.

הרב דוב ברקוביץ, מורה ותיק לתלמוד במסגרות שונות, ובכללן "אלול", "קולות" ו"בית אב", מבקש לחדש בספר את לימוד הגמרא באופן שיפתח אותו, בראש ובראשונה, לקהל היעד המסורתי שלו – בחורי ישיבות שרבים מהם איבדו מזמן את טעם הלימוד החי, אך במקביל לכך גם לקהלים אחרים המוכנים להיענות לאתגר שקריאת דף תלמוד מציב.

על עטיפת הספר מופיע צילום של Flowform, מתקן לטיהור מים הבנוי ממערכת של צלחות המזרימות מים בתנועה סיבובית מאחת לשנייה. אל המסלול המפותל מוזרמים מי שפכים ביתיים האמורים לצאת בסופו מטוהרים ומלאי אנרגיית חיים. כמו תנועת המים ב-Flowform, כך גם תנועת הלימוד שמפתח ברקוביץ בספר ממירה את השיח הגברי הישיר במסלול לא-ליניארי שמטהר אותו וממלא אותו באנרגיית חיים "נשית" יותר. במקום תנועת ה"יורה כחץ" המאפיינת את הביולוגיה הזכרית ואת אופן החשיבה ה"גברי", מתפתל השיח הלימודי של ברקוביץ במעגלים עדינים בדרכו אל מילות הטקסט התלמודי ומכלול הרעיונות שהן מציפות.

תורת קניינים אחרת

במוקד הספר נמצאים דפיה הראשונים של מסכת קידושין, הפותחת בקביעה המאוד-לא-תקינה-פוליטית: "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה...". במקום לזקוף מיד את האנטנות הפמיניסטיות ולצאת למלחמת חורמה בטקסט הזר כל-כך להוויה העכשווית, מוליך ברקוביץ את הקורא צעד אחר צעד בדרך מורכבת של תהיות טקסטואליות וקיומיות אל הבנה מחודשת.

הוא לא מתעלם או מטייח את הזרוּת, אלא שבמקום להישאר בעמדה מנוכרת, הוא בונה בצעדים קטנים גשר של הקשבה המוליך מהתשתיות המקראיות אל מחשבת חז"ל ועד להווייתו האישית של כל אחד מחמשת תלמידיו-חבריו למסע הלימודי.

דרך הלימוד קובעת את אופן עריכת הספר: מניתוח יסודי של משניות הפרק ותשתיתן המקראית, דרך קריאה מעמיקה של סוגיות התלמוד ועד לקטעים מרגשים שבהם בוחנים ברקוביץ ותלמידיואת השלכותיהם של המושגים התלמודיים על חייהם הפרטיים והזוגיים.

ברקוביץ פותח בזיהוי דרכי הניסוח הייחודיות של הפרק, העוסק אך ורק בנִקנֶה (אישה, קרקעות, מיטלטלין), אך לא בקונה, ופותח ב"קניין" אישה ולא בקנייני מיטלטלין. מכאן הוא מגיע להבנה שהעמדת הנקנה במוקד העיון מבקשת לכונן מערכת יחסים מהפכנית בינו לבין הקונה: במקום ליצור מערכת של בעלות, שבה משתלט הקונה על מרחבי היש והופך אותם לקניינו הפרטי, היא מבקשת ליצור קשר המתחיל בפינוי מקום, במוכנות הקונה לפנות חלל במרחב האישי שלו, שבו יינתן מקום למה שהוא מתקשר איתו.

תורת הקניינים הצומחת מעמדה כזאת היא הפוכה לתפיסות המעמידות במרכז את כוח הקנייה ואת כוחות השוק. כאן, עומדת עצמיותו של הנקנה במרכז והיא המכוננת את דרכי הקניין. במקרה של אישה, ה"קניין" תלוי בהסכמתה וייעודו הוא שותפות אינטימית ("ביאה" במושגי העולם התלמודי) ביו שני המתקשרים.

לגשר על הזרוּת

אך ברקוביץ ותלמידיו אינם נחים על זרי הדפנה של התובנות התיאורטיות שהפיקו מלימודם והם מבקשים לבחון את עולמם הפנימי למול הרעיונות שחשפו בטקסט התלמודי. כאן מגיע השלב האחרון של הלימוד, המכונה "עבודת הנפש", והוא מורכב

מקטעים אינטרוספקטיביים שנכתבו על ידי כל אחד מן הלומדים והוקראו ונידונו בין החברים. חמשת התלמידים, צעירים בראשית חיי הנישואים שלהם, מדברים כאן על השותפות האינטימית עם נשותיהם, על קנייניהם הראשונים (בית, מכונית, ספרים), על רגשות האבהות ועל יחסיהם זה עם זה.

במאמר המסיים את הספר, מתאר הרב צוריאל וינר, שותפו של ברקוביץ לדרך הלימוד, את עבודת הנפש כחלק הכרחי מתהליך הלימוד. העבודה האישית, היוצרת דיאלוג בין התובנות הפרטיות לעולם המושגים התלמודי, היא שיאו של המאמץ לגשר על פער הזרוּת בין הטקסט העתיק ללומד בן שנות ה-2000.