השלב הכי קשה - לספר להורים שאתה הומו
לפחות כך זה היה בדור שלי. באטרף-דייטינג אני תמיד מופתע מהניגוד בין בני ה-20, שמפרסמים בדרך כלל תמונה גלויה שלהם, לבין בני ה-40 פלוס, שכמעט אף פעם אינם נוהגים כך. אני מקווה בשבילם שיעשו פעם את הצעד האמיץ, עם כל הקושי
בעצם, חשוב לציין שאני מדבר על הדור שלי. אני מניח שהיום זה כבר הרבה יותר קל. כשאני מסתובב באטרף-דייטינג אני תמיד מופתע מהניגוד בין בני ה-20, שמפרסמים בדרך כלל תמונה גלויה שלהם, לבין בני ה-40 פלוס, שכמעט אף פעם אינם נוהגים כך. מסתבר שרבים מבני דורי עדיין נשואים וחיים חיים כפולים. לא שחסרים "מסתתרים" שכאלה גם בקרב הצעירים, בעיקר מי שגר בפריפריה, גדל במשפחה מסורתית וכדומה. אני מקווה בשבילם שיעשו פעם את הצעד האמיץ, עם כל הקושי. ומכיוון שתקצר היריעה מלדבר כאן על הקושי כולו, אתמקד רק בדובדבן החמצמץ שעל הקצפת.
הראשונים שפתחתי את הארון בפניהם היו פסיכולוגים. רק אחר כך סיפרתי ל-ל', חברתי הקרובה ביותר, ולאט לאט הרחבתי את המעגל. למעשה, היתה זו הפגישה הראשונה עם חברי הטוב מ' – בעצם הבליינד-דייט הראשון שאי פעם יצאתי אליו – שדירבנה אותי ללכת ולספר להורים. בדיעבד, כמו עם הרבה דברים שאני עושה, היתה בכך פזיזות. אבל במקרה הספציפי הזה, טוב שזה קרה.
"אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם"
היישר מהשיחה הנעימה עם מ', בקפה אשתור בתל-אביב, נסעתי להוריי בנתניה. בדרך כלל אני אצלם כל שבת שנייה, לארוחת צהרים משפחתית עם אחותי ובני-ביתה. הפעם לא יכלה אחותי להגיע עם משפחתה, כך שהיינו שם רק הם ואני. ישבנו בחוץ, על מרפסת מוצלת בעלוות גפנים ובוגנוויליאה, ושתינו קפה. ואז אמרתי את המשפט שכולם כנראה אומרים: "אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם".
רק אחר כך הסתבר לי שזהו גם שמו של ספר נפלא שכתבה דבורה לוז, אמא של הומו. נשמע קצת מצחיק לדבר כך היום, נכון? אמא-של-הומו, כמו, נניח, אמא-של-חולה-סרטן. הרי לא אומרים אמא-של-יהודי, אמא-של-אשכנזי... אבל, כשאני הייתי ילד ואחר כך נער, בכפר מנומנם בשרון, כאלה היו פני הדברים.
הוריי שתקו כשסיפרתי הכל. על הידיעה מגיל צעיר. על ההסתרה. על הפחד. על ההתלבטות. ועל תהליך היציאה בו התחלתי "זמן קצר לפני כן". לא רציתי לצער אותם ולספר להם שהתהליך הזה נמשך כבר כשנתיים, ושרבים מחבריי כבר יודעים. למרות שאני מניח שהם הבינו. הבינו שקודם מספרים לחברים, ורק אחרי זמן ניגשים לחלק הקשה באמת של החשיפה.
היה ברור שהם מאשימים את עצמם
אמא שלי הלכה לקחת טישו, ואבא שלי שמר על ארשת רצינית. הם חקרו אותי על העבר, שאלו אותי לגבי ההווה והעלו תהיות ביחס לעתיד. היה ברור שהם מאשימים את עצמם ב"מה שקרה כאן" ומתקשים להשלים עם הידיעה שנפלה עליהם פתאום, כמו שלג באוגוסט. דיברתי, סיפרתי והסברתי, אבל בתוכי חשתי אכזבה מסוימת. משום מה הייתי בטוח שזוג מורים, ילידי הארץ, בעלי תארים אקדמיים – בקיצור, שק של סטריאוטיפים מהזן הליברלי – יקבלו את כל העניין הרבה יותר בקלות.
כשחלקתי את החוויה עם חברים לאחר מכן, הבנתי מסיפורים שלהם שעוד "יצאתי בזול". השורה הכי מפורסמת ומייצגת בעניין הזה לקוחה מתוך השיר "נמס בגשם" של פוליקר וגלעד, שדן באותו עניין עצמו:
היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר
ובסך הכל, אם להסתכל לרגע מהצד השני – למה בדיוק ציפיתי? אלה מכם שהם הורים ודאי מכירים היטב את החרדה לגורל הילדים, ואת התקווה ש"הכל יהיה בסדר". אלה כנראה תחושות שלא משתנות במאום במהלך השנים, ואין להתפלא אפוא שהן מרימות את ראשן גם ברגע שכזה.
היו גם כמה אתנחתות קומיות. אבא שלי אמר לי באיזשהו שלב "אני מקווה שלא סיפרת לאף אחד! זה משהו שאדם מדבר עליו רק עם הוריו ועם הפסיכיאטר שלו!". לאחר מכן ביקשו שלא אספר לאחותי, שהיתה אז בחודש האחרון להריונה, כדי שלא תתרגש והדבר יפריע חלילה למהלכו התקין של ההריון.
"כל עוד שאתה לא נוגע בי – אין לי בעיה עם זה"
כמה חודשים לאחר מכן סיפרתי גם לאחותי, שכמובן קיבלה את זה הרבה יותר קל ופשוט. בכל זאת, דור אחר. מי שקצת הפתיע אותי היה גיסי, שחשב רגע ואז אמר: "כל זמן שאתה לא נוגע בי – אין לי בעיה עם זה". כאן זכיתי לאחת ההארות הנדירות בחיים, בהן אתה מצליח לשלוף בזמן אמת תשובה נכונה בלי לחשוב יותר מדי: "מילא כשהתחתנת עם אחותי ונראית אחלה", אמרתי בלי להתבלבל. "אבל היום, כשאתה כזה חזיר שמן? אין שום סיכוי!"
במהלך השנים האחרונות התרגלו כולם. אמנם הנושא אינו עולה על השולחן בגלוי, אבל כבר איננו מהווה טאבו. מידי פעם אני מספר על השתתפותי במצעד גאווה או באירוע כזה או אחר. וכשיצאתי עם ע/ר המיתולוגי אפילו הבאתי אותו פעם לארוחת צהריים בפורום משפחתי, שעברה בהצלחה יתרה (ע/ר הוא חלומה של כל אם פולנייה, אפילו אם היא צברית: חמוד, מנומס, מתעניין, נעים הליכות. דבש ונופת-צוף).
מידי פעם עולה שאלה חרדתית כזו או אחרת מתהום הנשייה ("לא נראה לך שתהיה לך בעיה עם הקידום המקצועי בגלל זה?"), אבל על פי רוב שורר בשטח סטטוס קוו מבורך, בדיוק כמו בחיפה של ימי אבא חושי.
אין לי הרבה מה להוסיף, אבל מתחשק לי להציע משהו: ראיתי כבר הרבה פעמים בבלוגיאדה שמאן-דהוא מספר דבר מה, ואז פונה אל הציבור ומבקש לשמוע את סיפוריהם שלהם באותו עניין: איך הכרת את בן-הזוג שלך, למה החלטת לפתח בלוג, וכדומה . ובכן, יקיריי הקוראים והכותבים, אתם שהנכם מהעדה שלי – אשמח לקרוא קצת מחוויות הגילוי-להורים שלכם. אני בטוח שיהיה מעניין.
- הכותב הוא בעל בלוג ותיק ומוערך על חייו כהומוסקסואל - מדריך למטייל בעולם ההפוך. כיתבו לו
גם לכם יש סיפור יציאה מהארון? שילחו לנו ואולי נפרסם.
לפנייה לכתב/ת 
