אנא בחיבק מוסטפה

קייטנה עירונית, חוף הים, 1970: ארבעים ילדים מוקפים בחבל משפריצים זה על זה מי מלח בחדווה ענקית. החבל – הציוד הכי חשוב של המדריכים – שומר עליהם במעגל, והמדריכה, כלומר אני, מחזיקה אותו בכל כוחי ומתפללת שיהיה בסדר. לשלושה ילדים יש מצופי קל-קר מחוברים למותניהם בחבל, לאחרים אין כלום.

גם בעניין בגדי הים יש בעייה, אם כי הילדים ממש לא מוטרדים ממנה. לבנים יש מכנסי התעמלות של את"א שנוטה לנשור מעל גופם ברגעים קריטיים. הילדות היותר-מושקעות מתהדרות בבגד ים סרוג במסרגה אחת, פרי עמלה של אמא או סבתא יצירתית במיוחד. גם בגדי הים האלה, טרם המצאת הלטקס, נוטים ליפול.

5 שעות בחוף הים ללא קרם שיזוף (צילום: לע"מ)

לא כולם הביאו מגבות, כובעים היו המלצה בלבד וכמה מהילדים באמת הגיעו עם כובעי טמבל ביום הראשון אבל אחר כך, כפי שקורה לילדים, "נאבד להם". ואף אחד לא מרח את עצמו בשום קרם מגעיל נגד שמש. שמש זה טוב. הילדים משתזפים? אח, תענוג. סימן שהם בריאים. מכת שמש? מורחים קצת לבניה על האזור הכואב, וזה יעבור.

מדוזות? נו, ברור שיש מדוזות, וזפת שנדבק לרגלים, וג'יפה כללית של חוף, כי ככה זה בחיים ובים ובחופש הגדול: ואז צריך להסביר לחניך מבוהל שמה שרעהו מחזיק ביד איננו מדוזה מתה מלאה במים, כי אם, סליחה, קונדום. במלים המכובסות של אז, קראנו לו "גומי".

פטל ולחמניה

בעשר העיריה שולחת שקית לחמניות חמימות וקנקני פלסטיק מלאים מיץ פטל וכוסות פלסטיק תכלכלות שידעו ימים יפים יותר. זו ארוחת הבוקר, והיא ממש מצויינת וכולם מתנפלים עליה בחדווה. ארטיקים יש פעם בשבוע. ביום האחרון לקייטנה, הפתעה: ארטיק-שתי-מקלות טעם אננס. איך שהתנפלו עליו.

אף אחד מאיתנו לא טעם אננס אמיתי מעולם, כמובן. אננסים לא גדלו בישראל. ליבא פירות? איזה רעיון מטורף: הלא החקלאות של האיכר העברי היא המצטיינת בעולם ותפוזינו נמכרים ברחבי תבל וממלאים אותנו בגאווה, לא?

המילה "אטרקציות" טרם ירדה אז לשיח הציבורי. אז מה עושים עם הילדים האלה, חמש שעות בים כל יום כולל שישי, חודש שלם בעיר שאין בה עדיין בריכה עירונית?

משחקים: הבנות קופצות בחבל ומארגנות תחרויות, ויש גם משיכת חבל ויש עוד גומי, הפעם תמים לגמרי, הנכרך סביב רגליהן השזופות להפליא של הילדות והן מבצעות בו פעלולים נאים.

אם רוצים מוזיקה, צריך לשיר. כולם אוהבים לשיר, ולהיטי הקייטנה ב – 1970 היו "יא מוסטפה יא מוסטפה, אנא בחיבק יא מוסטפה", וגם "אגוניה" של אריס סאן, ו"אל המעיין" שלנו ו"הצופים והצופות, צ'רלי קצ'רלי" ו"מה עושה עושה החלוץ/כשהוא בא, הוא בא לקיבוץ/הוא בא לקיבוץ, רוצה לאכול/נכנס למטבח, גונב את הכל". כן, אני יודעת שיש עוד גרסאות. זו שלפניכם הצחיקה במיוחד את ילדי העיר אשדוד.

אז שרנו ורקדנו ושיחקנו בכדור מצ'וקמק ובנינו ארמונות מדהימים בחול בידיים בלבד, ופיסלנו בחול חתולים וטנקים וחנויות-בכאילו, ואנילא זוכרת שמישהו אמר "משעמם לי".

ילד, צא מהמים

אני גם לא זוכרת דאגה מיוחדת לבטחונם של הילדים, לבד מהמשפט האידיוטי, "איציק, אל תתפזר!", כי הילדים נטו להיפרד מן הדבוקה לעתים קרובות מדי. בכל מקרה, סמכנו על המציל שהביט בנו מסוכתו בחזה שזוף, ברונזה-שוקולד, והילדים שהתנהגו הכי יפה זכו בסוף היום לסיבוב בחסקה שלו.

ההורים בבית הבראה בזכות הפניה של מועצת הפועלים

ומה עשו המבוגרים? הם נסעו לבית הבראה. כלומר, הללו שזכו: כדי לקבל הפניה

של מועצת הפועלים לבית הבראה היית צריך להיות חבר הסתדרות מקושר היטב.

היה תור, לא כולם הגיעו לראשו, לא כל שנה אפשר היה להתפנק ככה ולהשמין קצת, כי הלא השמנה היא חלק מן ההבראה, בדיוק כמו טיגון הגוף בשמש היוקדת בעזרת שמן קוקוס ריחני שתמיד נמצא מישהו שיתנדב למרוח על גבה של הגברת הנופשת, לגמרי לבד, מטעם קופת חולים או הסניף המקומי של ארגון העובדים הגדול.

וכן, גם זה היה כיף, ואלו היו שנותיו האחרונות של הכיף הזה, כי בדיוק אז החלו להתפזר בקרבנו הברושורות של הטיול לאירופה הקלאסית, ורק כשהגענו לשם וטעמנו את מנעמי החיים האמיתיים, רק אז הבנו שמשהו לא לגמרי בסדר בכיף שלנו.

• לטורים נוספים מתוך הטור של אריאנה מלמד "זר לא יבין"
  

• פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן