אותה האהבה, קצת אחרת

בעוד יומיים בדיוק יחול יום הנישואין השמיני שלי. בת עשרים ושבע וחצי (חצי עדיין נחשב), וכבר מנוסה. שמונה שנים של שותפות זוגית הם סוג של נצח במונחי המאה ה-21. אולי גם איזו התרסה קטנה מול הסטטיסטיקה האכזרית של גירושין בישראל. זה עדיין עובד, עדיין מיוחד, למרות שגדלנו, או גידלנו יותר נכון, אחד את השני - יחד.

הקיץ נפתח רשמית ותחת המגנטים שעל המקרר תלויות כבר מספר לא מבוטל של הזמנות לחתונה מעוררות נוסטלגיה. הרבה זיכרונות מהקיץ ההוא "שלנו" בשנת 2000.

עבורנו, בחורות חרדיות רגע לפני, החתונה היא מקרה סינדרלה פרטי של "פעם בחיים". פסגת השאיפות שאין גדולה ממנה. אני זוכרת אותנו אז, מתלחשות מי תהיה הראשונה מהחבורה שתצא לפגישות, מי המאושרת שחתונתה תהיה מס' 1. כל אירוסין היו עילה לצריחות וקפיצות על הכלה התורנית, מייד אחרי חקירות שתי וערב על המיועד. בירורים קדחתניים וחשובים מאין כמוהם האם הלכה התורנית על תכשיטי זהב, או שמא התהדרה בסט פלטינה? ושאלת השאלות: איך בדיוק תיראה השמלה אותה עיצבה בדמיונה אלפי פעמים מגיל חמש בערך?

לכל הכלות-ילדות שהיינו, ברק משונה בעיניים, מהסוג שרואים רק בסרטים מצוירים של וולט דיסני, רגע לפני האיחוד המרגש עם הנסיך התורן. בלי כניסה לשום אתר ניסויים סודי של נאס"א חווינו ריחוף טבעי מעל הקרקע, שקועות בעולם אחר של סדינים תוצרת חוץ ומסעות שופינג לא נגמרים. אושר ילדותי - נשי בהתגלמותו.

עד היום כשאני פוגשת זוגות חרדים בתחילת דרכם המשותפת, מתעורר בי משהו מבפנים, ספק געגוע, ספק קינאה בילדים המאוהבים שהיינו. רואה איך הוא מושיט לה יד כמו ג'נטלמן אמיתי בכל פעם שנתקלים בסלע באמצע נחל צפוני עלום. בחינה משעשעת מהצד איך המשפחה המורחבת שמסביב נותנת לזוג, הצעיר במלוא מובן המילה, זמן התבודדות ביחד לצד הנוף. צופים בשתיקה ידענית במבטים עורגים "שאיש אינו רואה". בעוד הם נזכרים בערגה בזרי פרחים כל שישי ופתקים מרגשים שמתחילים במילים "לרעייתי"...

אנחנו "של אז" - זה ירח דבש באמצע אוגוסט אי שם בדגניה ב'. כששיא הרומנטיקה היו קפיצות טרזן אל תוך הירדן. שחייה משותפת סביב קייטנים צוהלים במפל היהודיה נחשבה לרגע בלתי נשכח. סיפורים מהאגדות שהיו למציאות חייה ונושמת בשניים.

8 שנים אחרי

היום שמונה שנים אחרי, אני מגלה לתדהמתי שהרבנית בשיעורי "הבית היהודי" לא שיקרה. זו אותה אהבה, אבל אחרת. יש סביבה הרבה ציניות וחוסר סובלנות לזוגות הנמצאים בשלב "הקוצ'י מוצ'י". גם קצת לגלוג ופטרונות על זוג יונים חדשים בקן. את פתקי אהבה החליפה מזמן רשימת קניות שבועית. המנהג המגונה שלו להשתמש בכל כלי אפשרי במטבח להכנת חביתה, נתקל מנגד בקטסטרופה מצידי להפוך את השידה שלצד המיטה, לסניף של בית אריאלה. פתאום מה שהיה מוקד מלחמות ואזור קרבות זוגי, הופך לגחמה משעשעת. בדיחות פנימיות שמספרים לצמדים משופשפים כמונו במפגשי חברה.

יום נישואין שמיני ואין, לשם שינוי, שום תכנון באופק לארוחה רומנטית לאור נרות. גם אם לא נצא לשום מקום - "כי הבייביסיטרית שוב חולה", הרי שלא מדובר בטרגדיה יוונית. אפשר במקום לאכול פופקורן על הסדינים מכותנה מצרית, שפעם היו מקודשים. ובכנות, לא יהיה שום כעס אם הוא ישכח את התאריך, כי לא שלחתי לו זימון במייל. זה הפך פתאום ל"לא חשוב", סמליות מטופשת שלא מבטאת את מה שהפכנו להיות אחד עבור השני.

אז לכל הברביות והקנים שאזכה לראות מובלים לחופה בקיץ הקרוב, ביניהם אחת שחשובה לי במיוחד. אחסוך מכם את החרטות האישיות על שמלת הקצפת שלבשתי בחתונתי בה אני מתביישת עד היום, וגם לא אספר על ההתעקשות המטופשת, במבט לאחור, על מפות בצבע ירוק יער. בכל זאת, יש דברים שצריכים להבין לבד. רק מאחלת לכם, מעבר קל מהמחוות הרומנטיות בדמות שוקולדים בלגים, לשטיפת הררי כלים בחצות. זו אותה אהבה. אותו ילד, אותה ילדה - רק קצת אחרת.