בלבול בין יכולת הרתעה למגבלות הכוח
ישראל לא איבדה את ההרתעה האסטרטגית שלה, אפילו לא בעקבות מלחמת לבנון. אבל התברר לנו שיש גבול למה שאפשר להשיג באמצעות כוח במדינה דמוקרטית
הקרנת עוצמה שתרתיע כל תוקף פוטנציאלי ותייתר את הצורך במלחמות בלתי-פוסקות להגן על קיומנו, היא ערך חשוב לקיומה של המדינה. ז'בוטינסקי ראה נכוחה את הצורך בהרתעה כזאת בדמות קיר הברזל, דווקא כדי למנוע מלחמות, ואנחנו יודעים שישראל תוכל להמשיך להתקיים במרחב רק אם תצליח לבנות לעצמה תדמית של עוצמה בלתי-מנוצחת.
אשר על כן בכל פעם שאנו עומדים לקראת הסכם עם אויבינו – שחרור אסירים, רגיעה עם החמאס, פשרה עם החיזבאללה – מאיימים מומחי הביטחון שההסכם פוגע ביכולת ההרתעה שלנו. התהליך שהם מתארים הוא פשוט וחוזר על עצמו: פשרה שאינה כרוכה בניצחון מוחלט על הצד השני היא ויתור, ויתור מקרין חולשה, ותדמית של חולשה אינה אלא אובדן כוח ההרתעה. כך היה כשיצאנו מלבנון, כך כשהתנתקנו מרצועת עזה, כך כשהסכמנו לעסקת חילופי השבויים האחרונה, וכך כשהגענו להסכם רגיעה עם חמאס. אם הצד השני מפר את ההסכם זוהי כמובן הוכחה נוספת לאובדן ההרתעה.
אבל איך מודדים את יכולת ההרתעה? איך נדע אם ומתי איבדנו אותה? האם התשובה נמצאת בהצהרות אויבינו? בראשינו מהדהדת עוד אמירתו של נסראללה בעקבות נסיגתנו מלבנון, שישראל אינה אלא רשת של קורי עכביש, אשליה של חוזק שמאחוריה חולשה גדולה. מלחמת לבנון האחרונה סיפקה לכך כביכול הוכחה נוספת. הנה נלחמנו במשך מספר שבועות נגד ארגון אחד, קטן יחסית, ולא יכולנו לנצחו. חיזבאללה כבר הכריז שניצח את ישראל, וראש ממשלת לבנון הזכיר לנו זה לא מכבר ששנתיים אחרי המלחמה ללא שום הישג, נאלצנו להסכים לדרישות החיזבאללה שבעטיין יצאנו למלחמה.
אולם דווקא ההכרזות הללו מוכיחות לדעתי שכוח ההרתעה של ישראל לא אבד כלל. הרי תוצאות המלחמה בלבנון מוכרות לכל ואיש אינו מכחיש אותן. אבידותיה בנפש של לבנון היו מעל ל-1,500 איש, ביניהם כ-500 לוחמי חיזבאללה, והמלחמה גרמה ללבנון ולחיזבאללה בפרט נזק של מיליארדים. מאידך אבידותיה בנפש של ישראל היו פחות מעשירית מכך והנזק הכלכלי שנגרם לה היה זניח.
כלומר, מבחינת חיזבאללה העובדה שהארגון לא חוסל לגמרי וכוחותיו הצליחו להמשיך לירות היא ההצלחה הכבירה שלו. לא תבוסת ישראל, לא כיבוש חצי דונם בגליל, לא השמדתה של פלוגת טנקים ישראלית, ואפילו לא הצלחה חלקית ומצומצמת כזו של המצרים בצליחת התעלה ביום כיפור.
כך גם במקרה של ההסכם עם חמאס. לדברי נביאי ההרתעה ישראל נשברה ובמקום להנחית מכה ניצחת על הארגון הקורא להשמדתה נאלצה להסכים לרגיעה ובעקיפין להכיר בו. האמת היא שלנוכח לחץ כלכלי אפקטיבי מאוד וסדרת מבצעים צבאיים שכל אחד מהם הסתיים בניצחון ישראלי מוחץ ובתבוסה קשה לכוח המגן, נאלץ החמאס המיליטנטי להסכים פומבית לרגיעה, להפסיק את "ההתנגדות", להתחייב לא לירות טילים לעבר שטח ישראל, ובעקיפין להכיר בה, מצב שלפני שנה איש ממנהיגי הארגון לא היה מסכים לו. ההכרזות המיליטנטיות על חולשתה של ישראל באות דווקא מתוך הכרה עמוקה באי יכולתם להביס אותנו.
הסיבה לתחושה הקשה שלנו היא שאנחנו מבלבלים בין שני דברים שונים. האחד הוא יכולת ההרתעה שלנו מול צבא סדיר, והשני הוא מגבלות הכוח הצבאי בלחימה מול אוכלוסיה אזרחית צפופה. מדינת ישראל לא איבדה את ההרתעה האסטרטגית באף שלב מאז מלחמת יום הכיפורים. כשמביטים על כך בראיה היסטורית ארוכת טווח מאז 1973, כ-35 שנה, לא יזמה אף מדינה ערבית או מוסלמית מלחמה נגד ישראל, וגם לא תיזום בקרוב. יש להניח שגם הדיאלוג הנוכחי עם סוריה נולד מהכרת הסורים באי-יכולתם המוחלטת להביס את ישראל בשדה הקרב.
כוח ההרתעה שלנו לא נפגע אפילו בעקבות המלחמה הכושלת ההיא בלבנון. אף שליט של מדינה הגובלת בישראל לא יהין לצאת לפעולה צבאית נגדה. מה שנפגע הוא ההנחה שלנו שלכוח אין מגבלות. שאפשר "להורות לצה"ל" לחסל את האנתיפאדה, את חיזבאללה או את אש"ף, והוא אכן יעשה זאת.
מה שהתברר לנו בשנים האחרונות, ומבחינה רבה כתוצאה מהמשך השהיה בגדה ובעזה ומן האינתיפאדה השנייה, הוא שיש גבול למה שאפשר להשיג באמצעות כוח במדינה דמוקרטית. אנו נרתעים, וטוב שכך, מפגיעה מאסיבית באזרחים. אנו חוששים לדרוש מבנינו שחונכו על עקרונות של מוסר וצדק להטיל אימה על האויב בשיטות ג'ינגיס חאן. זהו הסוד שגילו אויבינו. לא איבדנו את יכולת ההרתעה אלא את האשליה שלכל דבר יש פיתרון כוחני, ושלפיתרון הזה אין מחיר מבחינתנו.
חשוב שנזכור את זה. בעוד יכולתו של הצבא לייצר הרתעה מפני מערכה צבאית נותרה כשהייתה, האופציות הכוחניות שלנו בקונטקסט של מאבק מול טרור וגרילה אזרחית מצומצמות בהרבה.
בהקשר זה, ורק בהקשר זה, אבדה לנו יכולת ההרתעה, לא כפועל יוצא של חולשה אלא להיפך, כתוצאה של עוצמה מוסרית, ושל התבגרות כאומה וכמדינה.
פרופ' דרור זאבי, מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לבלוג של דרור זאבי לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
