הכישלון מהדהד גם אחרי שנתיים

מדינה ריבונית, מלמדות ההגדרות המסורתיות, היא זו ששולטת, אוכפת חוק, ומנהלת את חיי אזרחיה ואת שטחי מחייתם. נסו להסביר זאת לשוטר משמר הגבול שלא מעלה על דעתו להיכנס עם רכבו לכפר בדווי בנגב – פן יצית אינתיפדה ויסכן את חייו; לשר ביטחון שמעוניין להגן על חיי תושביו באמצעות גדר שבשם בית דין בינלאומי לא מוקמת או מוסטת ללא הרף; או לתושבי שדרות שאת סדר יומם קובעים נערי החמאס בעזה.

אם התכוונו מתכנני המלחמה להשיב באמצעותה את השקט לתושבי הצפון תוך הסרת איום איי החיזבאללה מביתם, להשיב את ההרתעה הלאומית של אומה הנרמסת מזה שני עשורים בידי ארגוני טרור, ולהבהיר כי יש "בעל בית" בישראל בדמות מנהיגות שיודעת לקבל החלטות ולהוביל מהלכים – הרי שכל אלו רק נרמסו ודורדרו עוד יותר בעקבותיה.

דוגמא אחת לכך היא האמון הציבורי שאמור היה להינתן למנהלי המלחמה וההסברה הישראלית – ושלא במקרה ניתן דווקא לחסן נסראללה. הוא יכול היה רק לחגוג כשהבין שתושבי ישראל מצפים דווקא לדמותו על המסך, כמי שנתפס האמין שבחבורת המסבירים. הוא הצליח להשתלט על עיצוב הפסיכולוגיה הלאומית ולהציג את ראשי המדינה כחבורת חובבנים שאינה דוברת אמת. בעידן התקשורתי בו אנו חיים - ריבונות, מה לעשות, יש ליישם גם בכל הקשור לעיצוב השיח, הנרטיבים והמסרים.

משך שנים חלחלה כמיהה בקרב האזרחים כי כשיוסרו האזיקים מידיהם של מנהלי הביטחון – תושב לישראל ההרתעה. אך בעקבות המלחמה, אפילו סיסמאות שקיפלו בתוכן פנטזיות בנוסח "תנו לצה"ל לנצח" נגוזו נוכח ביצועי הצבא הבעייתיים במהלכה.

מה לממשל הישראלי ולמנהיגות, כשראשיו פרכסו בפני ועדת החקירה תוך ניסיון להציג את המלחמה ככזו שנכפתה עליהם בידי דרגים צבאיים ולברוח מאחריות. לקח מרכזי שנלמד לפחות על ידי הציבור הוא חוסר המושג המוחלט של מנהיגינו בכל הקשור למצבו של הצבא. אם היה במלחמה זו כשל מודיעיני – הוא אינו אי הידיעה אודות כושר ההתנגדות של החיזבאללה – אלא אי ידיעת כוחנו שלנו.

מי ידע ערב המלחמה כי צה"ל אינו מוכן לקרב, לא יכול לקיים לוחמה מקבילה בשתי חזיתות, שהימ"חים ריקים, שהמפקדים (בחלקם) בורים ועוד ועוד אפיונים שמקבל החלטות מחויב לדעת לא פחות ממי שחייב לדעת מה מצב הדלק והשמן שבמכוניתו, טרם יצא לנסיעה.

התנהלות הממשלה בכל הקשור לעסקת השבויים בשבועות האחרונים ממחישה את משבר הריבונות והמנהיגות הישראלית, דווקא מבפנים. היא דוגמא לכך כי ישראל פשוט אינה חברה מונהגת.

ממשלת ישראל הנה לכל היותר שחקן היושב על המרפסת וצופה במשחק החברתי. כשקולות משפחות השבויים רמות – הממשלה 'הולכת' על עסקה עם חיזבאללה. על פי אותו הגיון, אם היה משה יעלון יקים תנועה חברתית המונית הייתה הממשלה נמנעת מכל משא ומתן על השבויים.

כך היה גם קודם לכן. כשקולות 'ארבע אימהות' צבעו את השיח – אימצה הממשלה את מדיניות הנסיגה מלבנון. גם ערב המלחמה, כפי שהתבטאו השרים בועדת וינוגרד – כשראשי הצבא תבעו מבצע צבאי – יצאו למבצע.

מי את ממשלת ישראל? יש לך זהות? יש לך יעדים? את יודעת לאן פנייך? או שכל תפקידך הוא תפקידו של משקיף, המזהה את הקולות הרמים ביותר, מסמן אותם ובוחר בהם.

אחרי שנים של מלחמות, חלקן שנויות במחלוקת, שלציבור היה ברור למה יצאנו אליהן, והסכמי שלום, שגם חלקם שנוי במחלוקת, שהציבור הבין מה ההיגיון (התמים לעיתים) העומד מאחוריהם – ניצבת כיום ממשלה שלא ניתן שלא לתפוס את מעשיה אלא באופן חשדני.

שלום עם סוריה: מתוך תפיסה אסטרטגית ארוכת טווח או למען שרידות פוליטית? מבצע צבאי ברצועת עזה: למען מזעור נזקי ההתנתקות והשבת השקט לשדרות – או שמדובר כאן בניסיון להתחיל על גבם של צוותי טנקים את תהליך הבחירות של אהוד ברק? הסכם חדש עם אבו מאזן: לאחר בחינת יכולותיו לשלוט בציבור הפלסטיני - או שציפי לבני מתחילה כך את הפריימריס שלה תוך זליגה למחנה השמאל?

שנתיים לאחר המלחמה, הציבור אינו יכול עוד להאמין למנהיגיו. הוא אינו סומך עוד על בכיריו ומבכה את היעדר ריבונותו במדינתו. תעשיית הנפקת הדרכונים הזרים נמצאת בשיא. גם אחוז המפקפקים בהמשך קיומה של מדינת ישראל לטווח של מעל 40 שנה לא היה מעולם כה ניכר. הנכונות לשבת בבית ולהימנע מהצבעה ביום בחירות לא זכתה כאן מעולם לכזו הבנה, וגעגועים עזים למנהיגי עבר טרם נחווה כאן בכזו עוצמה.

את לקחי מלחמת לבנון השנייה לא ניתן להפיק במינוי רמטכ"ל חדש ואפילו לא בחילופי שלטון. תידרש כאן חשיבה מעמיקה על מהות קיומנו, על טיב התרבות הפוליטית שלנו ועל הנכונות לדרוש כאן מנהיגות דוברת אמת, גם אם האמת היא כדברי צ'רצ'יל, כי מחכות לנו שנים של דם, יזע ודמעות.

אך מי רוצה דם יזע ודמעות אם ניתן להתענג על הספין של מחר? 

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל