ישראלי, דבר ערבית

כשהיינו ילדים פתח תקוואים, היינו, שולם ואני חברים מאוד טובים. החברות בינינו התבססה בעיקר על שנאת אמהותינו. לא שנאנו אותן אישית, אלא את מנהגן ה"לא ישראלי", המנהג לדבר בשפתן.

אמא של שולם דיברה אתו יידיש עד גיל שש. אמי דיברה אתי ערבית עיראקית עד גיל שש. שנינו שנאנו את השפות "הזרות" וראינו ב"זרותן" של אמהותינו, איום על ישראליותנו הנכספת. לשאלה המוכרת: "אתה סברס"? שנינו ענינו במהירות האור ובהבזק מוח ישראלי מתקדם: "כן! כן!! אנחנו סברס"!! להיות ילידי הארץ נחשב בימים ההם לנס התפתחותי של היהודי החדש. רצינו להיות צברים, להיות מעלי קוצים מן החוץ על מנת לשמור על התוך המתוק והרגיש. לא עוד יהודי ניקלה! לא עוד גלותי חפוי ראש, כי אם ישראלי, סברה, קוצני ומיוחד.

בבית הספר בימים ההם לימוד הערבית היה חובה, והיידיש השתכחה לה כאילו לא הייתה קיימת. עם הזמן החיים הובילו אותי ללמוד יידיש. את אותה שפה שחבר הילדות שלי, שולם, כל כך לא רצה לדעת, למדתי אני בשקיקה לקראת ההצגות ביידיש של "כנר על הגג". התחלתי לדבר את השפה כמו גליציאנר מצוי ולימודי הביאו אותי אל נבכי היהודי ה"גלותי" והתאהבות בשפה ובתרבות המסועפת שמאחוריה.

את לימודי התיכון סיים שולם ללא ידיעת יידיש. תעודת הבגרות שלו הכילה ידיעה מצומצמת של השפה הערבית, שהייתה כאמור שפת חובה. ואילו אני בחרתי לשכוח את הערבית שלי מתוקף היותי "ישראלי". בגיל מאוחר יותר, כשלמדתי שהמזרח התיכון הוא המקום שממנו לא יצאתי מעולם, הבנתי כי השפה הערבית היא חשובה לאין ערוך, במיוחד לנו כישראלים.

השלום פתח גבולות ומצאתי עצמי נוסע למצרים, ירדן, טוניס ומרוקו מבלי לדעת ערבית. בצדו השני של העולם גיליתי ילדים אמריקנים לומדים ספרדית כלשון שכניהם מדרום. התחוור לי האבסורד שבו אנו חיים – ישראלים שלא רוצים לדעת את שפת האיזור.

אבות אבותינו כתבו את הקלאסיקה של השירה הערבית, אבותינו חיו לצד הערבים פה בפלשתינה, אנחנו עוד זכינו לראות את הסרט המצרי בטלביזיה בערבי השבת. ומה טומן העתיד? הרי ילדינו ראו ערבים בילדותם כבנאים, שיפוצניקים, גננים ושרתים. מה הפלא שהם לא אוו ללמוד ערבית. נכדינו כבר לא רואים ערבים, לא מדברים עם ערבים ואין להם כמעט הזדמנות לפגוש וללמוד את השפה הערבית. קירות הגבול רמים וירוקים. הם שמו את מבטם מערבה.

מה עושים בלי ערבית? הרי אין דרך שנהיה חלק מהסביבה הזאת ללא ידיעת השפה המקומית. היום בו התקבל מינויה של שרת החינוך הנוכחית, היה בעבורי יום של חג. ראשית, הערכתי את פועלה ושמחתי על כך שבעניין זה לפחות יבואו שינויים לטובה: הנה השמאל הנאור, הנה הרוצים למצוא את הידידות בסביבה ואת הסביבה הידידותית.

מיהרתי לקבוע אתה פגישה ולומר לה בהתלהבות: זו היא שעה יפה להחזיר מחדש את השפה הערבית למערכת החינוך, החלטה שתחייב את הצעיר הישראלי לדעת את שפת שכניו. בהחלטה זו יש אמירה עולמית למושג שלום. זו הכרזה גלובאלית ומשמעותית שהנה פנינו לשלום. זו גם חדשה טובה לכל המורים לערבית, שלא מצאו את פרנסתם בשנים האחרונות. זו אמירה לכל המשכילים הערבים במדינת ישראל לחזור למעגל ההוראה ולמקצוע הוראת הערבית. זו ההזדמנות להפגיש בין הישראלי היומיומי לערבי היומיומי.

כך הפלגתי בשבחי לימוד השפה הערבית.

זמן מועט אחרי הפגישה, התבשרתי על ביטולה המוחלט של השפה הערבית במערכת החינוך. הבנתי שהוצאנו עצמנו סופית מהמזרח התיכון. מספר שבועות בלבד לאחר מכן, הופיעה ידיעה אחרת שבישרה כי משרד החינוך חזר בו: השפה הערבית תישאר בתוכנית הליבה... עד לגיבוש "עקרונות הרפורמה", עקרונות שיהיו מקובלים על ידי מוסדות החינוך החרדיים מן הסתם.

אם זה לא היה אבסורד מטורף ומצחיק זה היה בטח עצוב. הרי אלו סממני הגרוטסקה החברתית הקלאסית. כנראה שצריך להזכיר גם ליהודים החרדים שיהודים טובים ומקודשים כמו שלמה אבן גבירול והרמב"ם כתבו בשפה הערבית את מיטב הספרות והשירה הקלאסית.

אני מניח שהמצב שנוצר הוא שהמציאות והחברה הישראלית חזקים מהשלטון ומהממשלה. הכלכלה מנצחת את האוצר, הפשיעה מנצחת את המשטרה, הסביבה מנצחת את המשרד לאיכות הסביבה, ונדמה שגם כאן למדה החברה הישראלית ל"נצח". החברה יצרה בהצלחה "עוקף" ערבית. מי בכלל רוצה לחשוב שיש שפה כזו?

זו אני החולם שח

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך". 

(שאול טשרניחובסקי)

לאתר של יוסי אלפי לחצו כאן