תנו ללו ריד יד
מתי בפעם האחרונה ראיתם את צדדיה הרכים של פאטי סמית, הופעה של לו ריד או את הקאסט המקורי של "שיער"? שלושה סרטים תיעודיים שבמרכזם תופעות מוזיקליות יוקרנו במהלך ימי פסטיבל ירושלים לקולנוע
"ברלין של לו ריד" הוא סרטו של ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה" ו"לפני שהלילה יורד"), שליווה את חברו הטוב ריד במהלך הופעותיו ב-2006. "פאטי סמית: חלום של חיים" של סטיבן סברינג הוא תוצאה של 11 שנים של מעקב אחרי משוררת הרוק.
בשני המקרים מדובר בחברים המתעדים איקונה ובשני המקרים הבמאים לא מסתירים לרגע את הערצתם. ההבדל הוא בתנועה: הסרט על סמית נע בין תחנות, בין הפרטי לציבורי, ואילו הסרט על לו ריד מסתפק בבמה אחת: זו שעליה הוא מופיע (גם כשריד על הבמה אין תזוזה רבה. ריד הוא בכל זאת לא מיק ג'אגר).
חלום שהתגשם
"ברלין של לו ריד" מתרחש דווקא בניו יורק ומתעד סדרת הופעות של ריד. זה לא היה סיבוב הופעות רגיל: מדובר במימוש תוכנית בת 33 שנים: ב-1973 הוציא ריד את אלבומו "ברלין", אלבום שאפתני ובעל עיבודים תזמורתיים עשירים, שעמד בניגוד לאלבומי הסולו של ריד עד אז. למרות האהדה לה זכה בבריטניה, האלבום נכשל בארצות הברית, בין השאר משום שנחשב בעיני רבים לאחד האלבומים המדכאים בעולם, עם שירים העוסקים בנרקומנים ודכאון.
לפני שנתיים, ב-2006, החליט ריד לקחת את בוב אזרין, המפיק המקורי של האלבום "ברלין", כמפיק מוזיקלי ואת שנאבל כמנהל אמנותי ומתעד רשמי, ולצאת לתור את העולם בעקבות "ברלין". שיאו של הסרט מגיע בשיר "The Kids". שם, על הבמה, כמו באלבום, הלב נקרע לשמוע את קולות הילדים הבוכים בשיר הזה, העוסק בגיבורה קרוליין ובילדיה, שנלקחים על ידי רשויות הרווחה לאחר שהוגדרה כאם בלתי כשירה.
הסרט מיועד, אם כן, לחובבי לו ריד ובעיקר חובבי האלבום "ברלין". מעריציו של שנאבל אולי יתלהבו מהוידאו-ארט המשובח המוקרן מאחורי הנגנים (וכולל גם סרט שצילמה בתו, לולו שנאבל, עם עמנואל סנייה בתפקיד קרוליין הגיבורה) אבל למי שמעריץ את יצירותיו של שנאבל, כאמן קולנוע שמציג במרכז יצירותיו נפש אנושית דומעת, תתכן אכזבה.
מלכת הקרח
מאידך, הסרט על פאטי סמית - "פאטי סמית: חלום חיים" - מלווה אותה למקומות שונים בתקופות שונות. התחושה הנזילה בסרט מתבטאת גם בקריינות שלה, בה היא מספרת את תולדותיה: היכן נולדה, היכן גדלה, מתי פגשה חברים (כמו הצלם הנודע רוברט מייפלת'ורפ) ואהובים (בעלה פרד "סוניק" סמית, מוזיקאי נודע בפני עצמו) ומתי איבדה אותם. המצלמה מלווה אותה למקומות שונים, מהקבר של בעלה ועד לישראל, כאן הופיעה ב-1999.
סמית מתוך "פאטי סמית: חלום חיים"
הסרט הזה נגיש יותר מ"ברלין" ויעניין גם אנשים שלא החזיקו מעצמם חובבים של שירתה ושיריה. קולה של סמית צלול מאי פעם וגילויי צדדיה הרכים עוזרים לפורר את התדמית הקשוחה שהמראה שלה והתבטאויותיה הפומביות מעוררים.
בניגוד לשני הסרטים האלה, מציע הסרט "שיער: תנו לשמש יד", שיוקרן גם הוא במסגרת הפסטיבל, מבט קצר ושטחי למדי על התופעה שהוליד המחזמר האנטי-מלחמתי "שיער" שעורר סנסנציה בשנות השישים. בסרט מתראיינים ג'ים ראדו, אחד מיוצרי המחזה המקורי שהועלה בתיאטרון, מילוש פורמן, שביים את הגירסה הקולנועית ב-1979 ושחקנים שונים, ידועים יותר או פחות.
"שיער: תנו לשמש יד", חיבור בין מלחמות
בסרט מספר ראדו מה הביא אותו ואת שותפו, ג'רום רגני, לכתוב
את המחזה: השניים עברו מניו ג'רזי למנהטן והיו עדים למהפכה ההיפית בפארקים ובאיסט וילג', ואת ההתרגשות הזאת הם ביקשו להביא אל הבמות.
מסתבר שהם הצליחו לפרוט על הנימים הקולקטיביים: 30 מיליון איש חזו בהצגה במהלך 40 השנים מאז הועלתה לראשונה (כולל שני גלגולים גם בגרסה העברית שתרגם אהוד מנור).
הסרט כולל אמנם גילויים נחמדים (הידעתם שדיאן קיטון היתה בצוות המקורי ועזבה כדי להשתתף במחזה של וודי אלן?) ווידויים (ראדו מספר על הקרע שגרמה הצלחת המחזה בינו לבין רגני, שמת מסרטן) אבל מנסה באופן מעט מאולץ לקשור בין התקופה ההיא לימינו אנו, ובעיקר בין המחאות נגד מלחמת ויטנאם למחאות נגד המלחמה בעיראק.
למרות זאת הסרטים הללו הם הזדמנות טובה לצפות בסרטי רוק: ז'אנר קולנועי שלא נראה על מסכינו לעיתים קרובות.
- למועדי ואולמות ההקרנה צפו בתוכנייה המלאה
של פסטיבל הסרטים
