המקום ינחם אותנו

תחרות וולג'ין לסרט העלילתי נפתחה אמש עם הקרנת "שבעה", סרטם של האחים שלומי ורונית אלקבץ, שהוא הפרק השני בטרילוגיה מתוכננת שראשיתה ב"ולקחת לך אישה" מ-2003. כקודמו, גם סרט זה עוסק בתא הסגור והמעיק של המשפחה המרוקאית המורחבת.

על הסיטואציה הלחוצה והטעונה ממילא – ה"שבעה" על אחד האחים שמת במפתיע שמכנסת תחת קורת גג אחת את כל בני המשפחה – מוסיפה המצוקה הלאומית, מלחמת המפרץ שמתרחשת ברקע, ומספקת לסרט את כמה מרגעיו ההזויים ביותר.

כל המשפחה בכפיפה אחת. מתוך "שבעה" 

העיסוק בתא המשפחתי כאנטיתזה למימד הלאומי ניכר בסרטים הישראליים שמופקים לאחרונה (“חסר מנוחה", ו"זרים" הם שתי דוגמאות עדכניות), והתחושה שהאבל הפרטי מתרחש בספירה שהיא רוב הזמן מנותקת מהמציאות הישראלית מעניקה לסרטם של האחים אלקבץ לא מעט מכוחו.

הסרט נע מתיאור של טקסים משפחתיים – הכנת בית המנוח לימי ה"שבעה", התפילות, וביקור המקוננות – לרגעים אינטימיים יפים; ובהכרעה אמנותית, שיש שיקראו לה "תיאטרלית", אינו יוצא אל מחוץ לגבולות הבית שבו הוא מתרחש, למעט בתמונות הפתיחה והסיום.

מכשלותיו, לעומת זאת, ניכרות אף הן: “שבעה" מתבסס על גודש דמויות המוכר בעיקר מסרטיו של רוברט אלטמן המנוח. לא כל הדמויות האלו מפותחות (למשל, זו ה"ייקית" שמגלמת חנה לסלאו כאשתו של אחד האחים), ולא כל המטענים הרגשיים מתפרקים באותה מידה של עוצמה. סיפורי משנה כמו אהבתה הכמוסה של האחות הרווקה (אוולין הגואל הנפלאה) לגבר המתעלם מאיתותיה נותרים ברמה של סקיצה בלבד.

מי פה מממן?

את מקום הרצינות התהומית והסבל הקיומי של הסרט הקודם תופסים עתה לא מעט רגעים סוריאליסטיים, כמו אזעקה שנשמעת בעיצומו של טקס ההלוויה, כאשר בני המשפחה ממשיכים לקונן על קברו של האח כשהם חבושים במסיכות אב”כ.

ועדיין, אופיין הצעקני של סצינות שלהן שותפים כל בני המשפחה נדמה סטראוטיפי מדי, והשימוש הניכר בשפה הצרפתית בפירוש צורם ונועד לרצות את מממניו הזרים של הסרט.

רונית אלקבץ, יעל אבקסיס וקרן מור ב"שבעה"

יש עניין לא מבוטל במעקב אחר "הטרילוגיה המשפחתית" הזו, שמבוססת במידה רבה על חומרים אוטוביוגרפיים שהביאו עמם האחים אלקבץ. בין שלל הסיפורים כאן, מצוי גם זה של ויויאן (רונית אלקבץ המרוסנת להפליא) ובעלה, שנפרדו מאז הסרט הקודם, והוא מבקש לנצל את ההזדמנות על מנת לשכנע אותה לחזור.

הרחבה זו של המסגרת העלילתית, מדגישה מחד את השתחררותה של ויויאן מהכלא של התא המשפחתי, ומאידך – מבליטה את ההיבט הקלאוסטרופובי ואת היעדר הפרטיות הגלום, גם הפעם, במושגים “בית” ו"שבטיות".

הנקודה הזאת מודגשת גם בעבודת הצילום המרשימה מאוד

של ירון שרף, שמתעד את מרבית הסצינות בשוטים ארוכים, על פי רוב סטאטיים, וגם ברגעים האינטימיים ביותר מקפיד להבליט את נוכחותן של דמויות נוספות ברקע הפריים.

צוות השחקנים הנאה שהתקבץ לסרט כולל גם את משה איבגי כאח העומד בפני פשיטת רגל, חנה אזולאי הספרי כאחות מחמיצה פנים, אלברט אילוז כבכור במשפחה המתמודד על ראשות העיר, יעל אבקסיס כאשת אחד האחים שהיתה מאוהבת במנוח, וקרן מור, שהופעתה מזכירה לעיתים מערכון של "החמישייה הקאמרית", בתפקיד אלמנתו.

בנוכחותם יש כדי לפצות על התחושה, שהאחים אלקבץ לא תמיד עומדים במשימה השאפתנית – הן עלילתית והן אסתטית – שנטלו על עצמם, ושהאמירה לפיה המשפחה המורחבת היא סיר לחץ שדינו להתפוצץ, בצד היותה מדויקת היא, אחרי הכל, גם קלישאה.