זוג באמונתו

בבוקר שלפני ל"ג בעומר נוסע זוג דתי כדי לערוך טקס חאלקה לבנם היחיד. במכונית נוהג יוני (אוהד קנולר), ומאחור יושבים יעל (חני פירסטנברג) והבן יפתח (הנבא הלל פני אל) - בדרך לחגיגה במירון. אך ככל שסרטה של אביגיל שפרבר מתקדם, מתברר שמדובר בסיפור מסע מריר, שבמרכזו המתח שבין יוני ליעל.

הרעיון לנסוע למירון הוא משאלת הלב של יוני - "דתי לייט" שהפך לחסיד ברסלב נלהב. יעל אינה שותפה להתחזקותו הדתית, היא מבחינתה נשארה נאמנה לאסכולת הכיפה הסרוגה שעליה חונכה, והשינוי שעובר בעלה גורם לה להתרחק ממנו ומעקרונותיו הדתיים, הזרים לה. האי-שקט שמאפיין את יחסי ההורים הופך למאבק על תלתליו ונפשו של יפתח הקטן.

במבט ראשון הסרט "חאלקה" - שיוקרן הערב (יום ג') בפסטיבל הקולנוע בירושלים - הוא מרגיז. מרגיז לראות איך משתלטת אמונתו של יוני על חייהם של אשתו ובנו, ומרגיז לראות כיצד הוא נאטם. לרגעים נראה כאילו התפילין שאותם הוא מניח, אינם שונים בהרבה מאותו כיסוי שמרכיבים לעיניו של סוס: לא ימינה, לא שמאלה, רק ישר. בלי להסתכל, בלי לבדוק. בלי לחשוב.  

מבחינה מסוימת, שפרבר מכירה את הסיטואציה הזו מביתה שלה, מהמציאות היום-יומית של חייה. "כמי שחיה עם בת זוג לא מאמינה ולא דתייה, הקונפליקט הזה מאוד מוכר לי", היא אומרת בראיון ל-ynet, "התחושה היא שהדתי לא יכול לוותר על כלום - מה שמכריח בעיקר את מי שפחות דתי לוותר הרבה פעמים, וזה מתסכל מאוד".

טרגדיה דתית

אבל לא רק סביב הפשרה עצמה נע "חאלקה", אלא גם סביב הלגיטימיות שלה. כשאחד מבני זוג הוא חילוני, הרי זה כמעט מובן מאליו שהוא יהיה זה שיתפשר. לא בגלל שעקרונותיו פחות חשובים, אלא פשוט מהסיבה שאדם דתי לא יכול להתפשר על דברים מסוימים. אם למשל הוא שומר כשרות, אין אפשרות לשמור אותה רק חצי שבוע, למען השוויון. זה לא מסתדר. אבל מה קורה כאשר שני בני הזוג דתיים? האם אמונה מ"סוג" אחד, נניח לאומי-דתי, חייבת להרכין ראשה בפני אמונה מ"סוג" אחר, נניח החרדי?

מהבחינה הזו "חאלקה" מתברר כסרט עצוב. הוא מציג במיקרוקוסמוס של זוג אחד, עם ילד אחד, את החיים של כולנו כאן, במדינה אחת, עם מערכת דתית שלטת אחת, וגוונים נעלמים לרוב. גם בסרט, כמו במקרים רבים אחרים של קוטביות דתית, ה"פחות" דתי מוצא עצמו מורחק ומתרחק. כשחילוני מבטן ולידה לא מתקרב ליהדות בגלל הקנאות הדתית שהוא נתקל בה, זה עצוב. כשאדם דתי בבסיסו - כמו יעל - עובר תהליך זהה ומתרחק מאלוהיו, זו טרגדיה.

"אני לא מרגישה שליעל אין אלוקים", אומרת שפרבר. "אני חושבת שכמו בנושאים אחרים, כאשר אחד מבני הזוג תופס את המקום הקיצוני, זה מכריח את בן הזוג לקחת את הצד השני. יעל הייתה בחורה דתייה, מאמינה, היה חשוב לה שבן הזוג שלה יהיה דתי ושיהיה להם בית דתי, אבל כאשר הוא נהיה קיצוני כל כך - זה מרחיק אותה, מקשה עליה להמשיך להרגיש חיבה לדתיות, שפתאום כל-כך מקשה על חייה".

זר כן יבין זאת

לא סתם זו גם הסצינה החביבה על שפרבר. "זה רגע כל כך יפה בין בני זוג", היא מתארת, "היו לנו כל כך הרבה קשיים בלצלם את הסצינה הזו, ולמרות זאת, עם הרבה התעקשות, היא נכנסה לסרט. יש עוד המון רגעים בסרט שאני נורא

אוהבת, רגעים מקסימים של יפתח, שלא הפסיק להפתיע אותנו. בתסריט אין לו בכלל טקסט, כי הרב ורדי, בתבונתו, לא רצה שנבנה על משחק של ילד בן שלוש. אני מאוד גאה בכך שהוא יצא דמות מלאה, עם לא מעט שורות מקסימות וכובשות".

הרב ורדי, אליו מתייחסת שפרבר, הוא לא אחר מאשר מרדכי ורדי, רב יישוב מכהן בגוש עציון, מרבני תנועת "צהר", וראש המחלקה לתסריטאות ב"במעלה", ש"חאלקה" הוא סרטו המסחרי הראשון.

שפרבר עצמה היא בוגרת בית הספר לקולנוע מעלה ובית הספר לתסריטאות של עידית שחורי. סרטה הקצר "ארבע נכנסו לפרדס" זכה בפרס הסרט העלילתי המצטיין, וסרטה התיעודי "בית התה של יאן" זכה בפסטיבל חיפה. עבורה זוהי דרמת טלוויזיה ראשונה בבימויה. בנוסף, שפרבר חברה פעילה בארגון "בת קול" המאגד לסביות דתיות.

• הקרנת הבכורה של "חאלקה" תיערך הלילה (22:00) בפסטיבל הסרטים בירושלים. הסרט הופק על-ידי גיל מזומן בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, בסיוע רשות השידור, והוא מיועד לשידור בערוץ 1.