פולמוס הגיור ופרדוקס הציונות הדתית

פולמוס הגיור מוצג באופן מטעה כמחלוקת אידיאולוגית בין הציונות הדתית לבין העולם החרדי. האמת היא שזהו מאבק פנימי בין קבוצות דתיות-לאומיות בציונות הדתית עצמה עם מעט אידיאולוגיה והרבה יצרים הקשורים לשליטה וכסף. המאבק מתרחש בשתי זירות הקשורות זו לזו: האחת היא זירת המדרשות העוסקות בהכנה לגיור – והתחרות היא בין המדרשות הוותיקות הנאבקות על תרומות ועל מענקים ממשלתיים לבין מערכת המדרשות המסונפות למכון ללימודי היהדות שהוקם על פי המלצות ועדת נאמן והנהנה מתקציבים ממשלתיים וסוכנותיים. הזירה השניה היא מאבק בין קבוצת רבנים ודייני גיור ציוניים דתיים המזוהים עם מנהל הגיור בהנהלתו הקודמת לבין קבוצה אחרת של רבנים ודייני גיור ציוניים דתיים המזוהים עם מנהל הגיור בראשותו של הרב חיים דרוקמן.

בעשורים הראשונים לקיום המדינה היה הליך הגיור בבתי הדין הרגילים, על ידי דיינים חרדיים, קצר בהרבה מהמקובל כיום. המועמדים לגיור לא נדרשו ללמוד במכינה מיוחדת. דייני בתי הדין עצמם היו אלה שהדריכו את המבקשים להתגייר וברוב המקרים הסתיים הגיור לאחר שלושה מפגשים עם בית הדין, תוך פחות משנה ממועד פתיחת התיק. מאז קום המדינה גוירו אלפי גרים בבתי הדין הרגילים על ידי דיינים חרדיים. רבים מהגרים הללו, חלקם בקיבוצים חילוניים, לא התמידו בשמירת מצוות. לא היה מקרה אחד בהם העלה מאן דהו על דעתו "לפסול" את גיורם (דבר שאינו מתקבל על הדעת מבחינה הלכתית) או לא להכיר בהם ובצאצאיהם כיהודים לכל דבר. צריך לומר שבמשך שני עשורים תמימים מתקופה זו, מ- 1954 ועד 1974 שימש כדיין בבית הדין הרבני הגדול, הגאון הרב יוסף שלום אלישיב הידוע היום כ"פוסק הדור" ולא זכור ביטוי שלו כנגד גיורים אלה.ילדיהם של הגרים מאותה תקופה נרשמים לנישואים במשרדי הרבנות, רבנים חרדיים סדרו ומסדרים להם חופה וקידושין כמו לכל זוג חילוני או דתי בישראל.

טקס גיור לחיילים. 2008 (צילום: אלי אלגרט)

בשנות השבעים החלו למסד את הליך הגיור באמצעות הקמת אולפני גיור ומאוחר יותר מכינות ומדרשות לגיור – כולם מוסדות של הציונות הדתית. הקמת המדרשות לגיור הביאה לשינוי בהליך: הדיינים (החרדיים) בבתי הדין הורגלו מעתה לדרוש ממועמדים לגיור שנה או שנות לימודים במכינה ולא להסתפק בברור רצונם הכן להתגייר באמצעות דיאלוג ישיר בין המתגייר/ת לבין הדין. המכינות, שהוקמו כדי לעזור לגרים, גרמו לשינוי מרחיק-לכת בצורת הטיפול של בתי הדין במתגיירים, להחמרה בדרישות מהם ולסרבול בירוקראטי שהתבטא בהארכה של התהליך מממוצע של שנה אחת לשנים ארוכות.

כמענה לבעייתיות זו הקימה הרבנות הראשית בשנות התשעים את "מנהל הגיור" ותחתיו פעלו בתי דין מיוחדים לגיור – כולם מאוישים על ידי דיינים ציונים-דתיים. בפועל היו הגיורים בבתי הדין המיוחדים לגיור מחמירים יותר ונמשכו זמן רב יותר מהגיורים שנערכו בעשורים הראשונים למדינה בבתי הדין המאוישים ע"י דיינים חרדיים.

בהמלצת ועדת נאמן הוקם המכון ללימודי היהדות כדי להכין את אלפי העולים לגיור. ראשי המכון ונציגיו, גילו מהר מאוד שהליכי הגיור "תקועים" ומנהל הגיור ומערכת בתי הדין המיוחדים אינם נותנים מענה לאלפי הבוגרים המבקשים להתגייר.הגיעו עדויות על הליכים מסורבלים, בחינות פרטניות ודקדקניות שלא היו מקובלים בבתי הדין מאז ומעולם ודרישות אישיות לשינוי קיצוני באורח החיים והחברה של המועמדים לגיור.

להפתעתם גילו ראשי המכון ללימודי היהדות שחבריהם מהציונות הדתית ולא החרדים אחראים לשיתוק תהליך הגיור בישראל כדברי אחד מרבני המכון הבכירים: "אלה החברים הקרובים שלנו שלמדנו אתנו בחברותא בישיבה...". החל מאבק למינוי הנהלה חדשה והקמת בתי דין חדשים לגיור כדי לאפשר קיומו של הליך מהיר וידידותי יותר לאלפי המועמדים. בשלב הראשון נראה היה שהמאבק הצליח כאשר ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שהיה מחויב לפתרון מצוקת הגיור מינה את הרב דרוקמן לראש המנהל. מהר מאוד התברר שהמינוי רק פתח זירה חדשה של מאבקים על סמכויות הגיור בין מי שהיו מזוהים עם הממסד הקודם לבין הממסד החדש שהרב דרוקמן התמסר להקמתו. הקבוצה המזוהה עם הרב דרוקמן אמנם נצחה בכמה קרבות אך כולם הפסידו בסופו של דבר את המערכה ובעיקר אלפי העולים המבקשים להתגייר.

המאבק המקביל, בין אישים וקבוצות ציוניות דתיות, על סמכויות הגיור ועל הכשרת הגרים הותיר את החרדים בחוץ. היחס של החרדים לסוגיית הגיור הוא אמביוולנטי. מחד הם מחויבים להלכה ומתוך כך חייבים הדיינים לקבל את הבאים להתגייר כמעט ללא שיקול דעת. מאידך הם אינם שותפים באופן עקרוני להשקפה שיש "לפתור" את בעיית הגיור בכלים "ממלכתיים". זאת ועוד: ברמה הפרקטית רובם המוחלט של המועמדים לגיור אינם מהווים "בעיה" של החברה החרדית המתבדלת ומבחינתם, אינם חושבים, ובצדק, שעליהם לפתור בעיות של קבוצות אחרות, מהם בחרו להתבדל. העמדה החרדית איננה פופולארית ורבים נוטים לבקרה.

בהקשר זה אולי כדאי לחשוב על העובדה הבאה:

גל העלייה הגדול מברית המועצות החל בשנת 1989. במשרד הדתות כיהן שר מטעם המפד"ל ועוד ארבע שנים לאחר מכן, עד 1993, כיהנו "רבני הציונות הדתית", הרב אברהם שפירא זצ"ל ויבל"א הרב מרדכי אליהו כרבנים הראשיים לישראל. מלכתחילה היה ברור שעשרות אלפי עולים אינם יהודים ורובם יהיו מעוניינים להתגייר. שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית דנו בנושא, הן בהיבט ההלכתי והן בצדדים הארגוניים שיאפשרו גיורים המוניים. נדונו תוכניות להקמת בתי דין מיוחדים ונתנו הפתרונות ההלכתיים. הדתיים הציוניים היו שם עם כל כוח השלטון והסמכות הרבנית והיו יכולים כבר אז להקדים ולפתור את רוב הבעיות טרם התעוררו ולהניח את היסוד להליך גיור מסודר וידידותי לפונים. אך הם, בעלי "האידיאולוגיה הממלכתית", גילו אזלת יד ולא עשו כמעט דבר.

לא "חרדים" נגד "ציונים דתיים"

"מחלוקת הגיור" מוצגת באמצעי התקשורת כמלחמה בין החרדים ה"מסתגרים" וה"ריאקציונרים" שאינם פתוחים לא לרגשי לב הציבור ולמצוקתם של העולים, לבין הדתיים-ציוניים, ה"פתוחים", ה"ליברלים" הפועלים למען "כלל ישראל". כפי שראינו, תמונה פשוטה ופשטנית זו איננה מייצגת את העובדות לאשורן אך יש מי שטורחים, משני המחנות, החרדי והציוני דתי, להזין בה את התקשורת משום שהיא משרתת את האינטרס הפוליטי הן של המפלגות החרדיות והן של הדתיות-ציוניות הנמצאות כידוע במצב לא מזהיר במיוחד.

לחרדים חשוב להציג את עצמם לציבור ההתייחסות שלהם כ"שומרי החומות" שאינם מתפשרים בענייני הלכה וכמי שנאבקים למען שלמות העם וטהרת המחנה. לדתיים הציונים חשוב להציג את עצמם לציבור ההתייחסות שלהם כמי שדואגים לכלל ישראל מתוך גישה ממלכתית וכמי שמקרבים רחוקים וקשובים למצוקות החברה. יותר משיש כאן מחלוקת אנו עדים ל"ספין" או לסדרת ספינים המופקים במשותף על ידי פוליטיקאים ועסקנים דתיים לאומיים וחרדים. פסק הדין של הרכב בית הדין הגדול בראשות הרב אברהם שרמן המבקר את גיוריו של הרב דרוקמן הוא בקושי הערת שוליים למאבק האמיתי, הכוחני והבלתי-אידיאולוגי. פוליטיקאים ואינטרסנטים עושים כדרכם שימוש ציני במקרה שולי ומסיטים את תשומת הלב מהבעייתיות הבסיסית של הליך הגיור בישראל. פולמוס הגיור בעיקרו הוא פולמוס פנימי בין קבוצות בציונות הדתית שבשם הממלכתיות גרמו לסיבוך הליך הגיור בבירוקרטיה שלטונית.

גרים התקבלו בקהילות ישראל מקדמת דנא על ידי בית הדין המקומי. האופן בו קיבלו גרים היה שונה מבית דין למשנהו, מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה. גר שנתגייר בקהילה אחת הוא וצאצאיו התקבלו בקהילה אחרת. לאורך מאות שנים ויותר היה זה תהליך מופרט לחלוטין עד שהוקמה מדינת ישראל וחוקק חוק השבות. המחוקקים היו יכולים לתת הגדרה אזרחית, לא הלכתית, לזכאים לקבל אזרחות לפי חוק זה באופן שיענה על יעודה של המדינה כמדינת לאום יהודית. אולם לאחר מאבק עיקש, נבחרו הגדרות השאולות מהספרות ההלכתית. אם היתה כוונת המחוקקים שהחוק ייושם בפועל בהתאם להלכה הרי הם נכשלו לחלוטין שהרי מאות אלפים גויים עולים לארץ על פי חוק השבות. יתרה מזאת: הם חילנו את מושג הגרות ולמעשה הפקיעו אותה מידי בית הדין הקהילתי והטילו את כל כובד האחריות להליך הגיור על מוסדות שלטון חילוני ומערכת בתי דין רבניים הפועלת במימונו. מושג הגיור שמשמעותו בהלכה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות שינה את משמעותו במדינת ישראל לקבלת אזרחות ישראלית.

הנה כי כן, מחלוקת פנימית בין קבוצות בציונות הדתית מעלה לדיון ציבורי פתוח את הקשר הלא הכרחי בין גיור לבין קבלת אזרחות ישראלית ופותחת מחדש את הצורך לדיון יסודי בשאלת "מיהו יהודי" לעניין חוק השבות. אין סיכוי נראה לעין להגיע להסדרת הגיור בכלים ממלכתיים ומלחמת הכל בכל רק תסבך יותר את הבעיה ותגביר את מצוקתם של העולים. הדרך היחידה לפתור את הבעיה ההולכת ומסתבכת היא שהכנסת והממשלה יסתפקו בהגדרות אזרחיות במסגרת החוק והגיור יוחזר לסמכותם הטבעית של רבנים ובתי הדין קהילתיים בין בארץ ובין בתפוצות, כמקובל מקדמת דנא.