ילדים שורדים

"וויסקי וכוכבות פורנו, אופנועים ותאונות דרכים, עור שחור ועקבים גבוהים, מנות יתר ומוות": רק משפט אחד נחוץ כדי לתאר את חייהם הקיצוניים של חברי להקת "מוטלי קרו". כך גם פותחים חכמים את התקציר לאוטוביוגרפיה הרשמית של חברי הלהקה, "The Dirt", שיצאה לפני כשבע שנים והפכה לרב מכר אדיר. האמת היא, שאין דרך טובה יותר להגדיר את ניקי סיקס, וינס ניל, מיק מארס וטומי לי. עכשיו, השנים הסוערות שחלפו מחלחלות למעריצים לא רק דרך הספרים, אלא גם דרך הצלילים החדשים, כשהלהקה הצמידה פסקול לחוויותיה המשוגעות בשם "Saints Of Los Angeles".

כמו הספר, גם האלבום הטרי של הבאד-בויז מקליפורניה נפתח אי שם בתחילת הדרך. הוא מספר על ארבעה ילדים עם חלומות גדולים וסיכויים קטנים. הילדים האנרגטים והמורדים קורעים את התחת והופכים ללהקה החמה ביותר בשדרות סנסט, ב"וויסקי א-גו גו" ובעיר הכוכבים של שנות השמונים. מהר מאוד הם טובעים בכל קלישאת רוקנ'רול אפשרית ולוקחים אותה איתם למקומות חדשים, קיצוניים ולא מוכרים.

חברי הלהקה היום. אי אפשר להפסיק להקשיב להם (צילום: גטי אימאג')

סקס, סמים, פורנו, אלימות, שחקניות מפורסמות, שפנפנות פלייבוי, קעקועים, אלכוהול, חוסר שינה, כלא, התעלפויות ומוות. הכל קורה בחייהם של כל אחד מחברי הלהקה. במקביל, הם מפוצצים אולמות ברחבי העולם, כשמופע אחד יותר מרשים מהשני והאלבומים שלהם נמכרים במיליוני עותקים. בסופו של דבר, אחרי גמילה, מנוחה, חזרה לחיי ההוללות, חזרה לגמילה, עוד קצת מנוחה,

הרבה שיחות והרבה זמן שעובר, ארבעת הילדים יודעים גם להביט אחורה ולהפנים שהם שרדו את הכל. למרות שהטירוף והשיגעון בתוך הראש כבר לא מה שהיו פעם, הילדים מצהירים ששום דבר לא יכול לעצור אותם. והאמת? הם צודקים.

11 שנים חלפו מאז שחברי הלהקה המקוריים הוציאו יחד אלבום ואם בקלישאות עסקינן: כמו יין טוב, הם רק משתבחים עם הזמן. נכון שקולו של וינס ניל מעט השתפשף עם הזמן ואפשר למצוא באלבום מילים מטופשות מחוברות בחרוזים צפויים ברוח הניצחון של הרוק'נרול, אבל לאלה כבר התרגלנו מזמן, בכל מה שקשור למשפחת מוטלי.

חוץ מזה, מילים כמו: "Chicks equal trouble, I always step right in the shit", גורמים לך קודם כל לצחוק ואז להיזכר בעוד סוד קסום של הלהקה ובעוד סיבה למה אתה לא מסוגל להפסיק להקשיב לה.

ארבעת החברים מציגים עבודה מדהימה ביצירתם החדשה. ניקי סיקס הבסיסט עדיין שומר על הזרימה האינסופית שלו בין מיתרי הבס הנמוכים. כהרגלו, התפקידים שלו לא משוכללים, אבל הם נכונים ומדויקים. וינס ניל זורק את המילים בשיא המוטיבציה: מצד אחד, הוא אכן נשמע כמו איש בוגר שכבר עבר הרבה בחייו. מצד שני, הקול שלו מייצר אנרגיות טריות של התחלות חדשות.

טומי לי, שבחודשים האחרונים חגג גם אלבום וגם מספר על איחוד מחודש עם פמלה אנדרסון, הוא מתופף פשוט נפלא. הוא מכה בחוזקה ומחזיק את כל השירים במקום. "Saints Of Los Angeles" מוכיח שוב שלי, למרות שאף פעם לא נחשב לטכניקן גדול, הוא עדיין אחד המתופפים הכי מעניינים ומרהיבים בעולם הרוק.

מיק מארס הגיטריסט, שעם השנים זנח את המראה הגלאמי והצבעוני ונראה היום כמו גרסא לוס-אנג'לסית של ג'ואי ראמון המנוח, הוא כנראה הכוכב הנוצץ ביותר בכל השירים האוטוביוגרפיים. מארס, החבר הקשיש בחבורה (כבר בן 57!), עם פור של עשר שנים מול השאר, מנגן מהר, מדויק, עוקצני, בשיא הגרוב ועם מלא אהבה. בשירים כמו "MF Of The Year", "Welcome To The Machine" ובשיר הסוגר את האלבום "Going Out Swingin'", אפשר לשמוע את הנגינה האדירה של מארס בצידה הטוב ביותר.

"קורעים את העולם, מעבירים את עצמנו בגיהנום והכל בשביל שיהיה לנו סיפור בשבילכם", כך מסיימים החברים את האלבום ומזהירים: "אם יש לך את הביצים להילחם, אז בוא". כצפוי, עוד כמה קלישאות. אבל בסופו של דבר, אלו החיים של לי, ניל, מארס וסיקס ובאמת לא כדאי להתעסק איתם.

חייבים להודות שכנראה לא נזכה לראות עוד להקה מוכשרת כזו, שדחפה את עצמה כל-כך עד הקצה וקפצה בהתלהבות על כל סכנה אפשרית. לפחות לא בעתיד הקרוב. גם אחרי שהכל מאחוריה וכל הזכרונות כבר נרשמו, היא עדיין מצליחה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב, הרבה יותר מצרות ופרובקציות - מוזיקה טובה.

• Mötley Crüe - Saints Of Los Angeles