במלחמה על היער, ניצחנו
במשך 33 ימים לפני שנתיים עבדו היערן יוסי קרני, אנשי קק"ל, כבאים ומתנדבים מסביב לשעון כדי להציל את יער ביריה מהקטיושות של נסראללה. "פגיעות הטילים הבריחו את חיות הבר ואלה שלא ברחו מתו. אחרי השריפות מצאנו פגרי חיות וקינים שנשרפו עם הגוזלים... הרגשתי כמו בבית עלמין", אומר קרני. אבל שנתיים אחרי היער התאושש והחיות חזרו
"בעיצומה של המלחמה הגעתי בבוקר לסיור ביער ביריה, שספג פגיעות קשות, כדי לבדוק את המצב אחרי לילה נוסף של נפילות טילים. הגעתי לבוסתן קטן מסביבו היו מספר שתילי עצים שאותם התכוונתי להשקות. לקחתי ג'ריקן של מים מהרכב והתחלתי ללכת לכיוונם. פתאום הרגשתי משהו זז מאחורי, כאילו שמישהו עוקב אחרי. הפנתי את הראש וראיתי במרחק של מספר מטרים ממני שועל מצוי בוגר שהלך אחרי. בדרך כלל הם לא עושים זאת, כי הם מפחדים מבני אדם".
יוסי קרני, יערן מזה כ-25 שנה בקרן קיימת לישראל, ממשיך לספר את סיפורו. "תחילה לא הבנתי למה הוא עוקב אחרי, ואז ראיתי שהג'ריקן לא היה סגור היטב, ומים נזלו על האדמה. כשהוא הסתכל עלי הרגשתי שהוא צמא מאוד. הוא כנראה איבד את המאורה שלו כתוצאה מהפיצוצים והשריפות. הוא עמד במרחק של שני מטר ממני והביט בי ממושכות. פתחתי את הג'ריקן, שפכתי מים לתוך הפקק הגדול והנחתי את הפקק על האדמה. התרחקתי מעט - והוא התקרב, לגם במהירות את המים מהפקק ונסוג מספר צעדים לאחור. חזרתי ומילאתי שוב את הפקק, והוא שב ושתה. כך רקדנו לנו מין טנגו כזה במשך מספר דקות ביער השרוף, עד שהוא חמק ונעלם בין העצים".
שנתיים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה וקרני, בן 65 תושב אמירים (אבא של מיקה קרני) מודאג קצת פחות כשהוא רואה את הטבע חוזר ומשקם את עצמו אט-אט, ואת בעלי החיים שבים לאיטם ליער, לחפש מזון ולתפוס שוב את מקומם.
"אנשים רבים חושבים שיער זה רק עצים - ותו לא. אבל היער חי ונושם", אומר קרני. "אבל היער הוא בית גידול פורה שמספק חיים ומזון לבעלי חיים רבים - מזוחלים, פרוקי רגליים ודו-חיים כמו סלמנדרות, דרך יונקים כמו שועלים וצבאים ועד ציפורים ועופות דורסים. כשיש שריפה לא רק העצים נשרפים, אלא גם מקום המחייה של אותן חיות, וכל המאזן האקולוגי העדין הזה מתערער".
"העצים עליהם ניסינו לשמור, הגנו עלינו"
"המלחמה תפסה אותנו לא מוכנים כגוף אזרחי בימים הראשונים. השיגרה שלנו ביום-יום לא מורכבת מנפילות טילים ולא שיערנו שייפול סדר גודל עצום של קטיושות ביער. במטח ביום הראשון רצנו אל השריפות כדי לכבות אותן כמו שאנחנו עושים בשיגרה, אבל הקצב של הטילים התגבר ולאחר מספר ימים הבנו שלא מדובר באירוע קצר. התופת נמשכה 33 יום".
קרני מספר שלמרות שקק"ל לא ערוכה ללחימה רציפה באש, הארגון הצליח להתארגן במהירות לתת מענה למספר הרב של השריפות. "הזעקנו תגבורות מהדרום והמרכז, אנשים ומתנדבים רבים זרמו אלינו בשילוב עם כבאיות כדי להילחם על היער. הצלחנו להתגבר על קשיים לוגיסטיים דומים לאלה שעימם התמודד הצבא, כך שמים ומזון זרמו אופן שוטף למקומות הפעילות", הוא מספר.
במהלך כל ימי המלחמה נפלו יותר מ-400 קטיושות באזור היער. "בתחילה לא היינו ממוגנים. התרוצצנו בין השריפות ועבדנו מסביב לשעון מתוך דחף לכבות כל שריפה ויהי מה. כשהקצב של הנפילות התגבר והן החלו להיות ממוקדות יותר, הבנו שזה לא משחק ילדים. אז גם ציוד המיגון החל להגיע. לא ברור לי איך כמעט אף אדם לא נפגע או נשרט, כי באזורים המאוכלסים מסביב ליער אנשים נפגעו ובתים נהרסו. הטילים נפלו במרחק של מטרים מאיתנו. אותם עצים שניסינו להציל הם שהגנו עלינו במידה מסויימת. אתה שוכב מתחת לעץ, תופס מחסה ומקווה שהפעם תצא בריא ושלם".
טנגו עם שועל מצוי צמא (צילום: מאור קינסבורסקי)
על פי נתוני קרן קיימת לישראל, בתקופת המלחמה עלו באש 12 אלף דונם יערות, כשהנזקים החמורים ביותר היו ליער ביריה, שאיבד כ-2,000 דונם, ויער רמות נפתלי ש-2/3 משטחו - 7,500 דונם שנשרפו כליל.
קרני, שמכיר כל פינה ביער, כל שביל וכל עיקול, מודה שהשריפות פגעו לא רק ביער אלא גם בו. "הנזק בהחלט גרם למשבר נפשי גדול. הפגיעות הבריחו את חיות הבר מהאזור, ואלה שלא ברחו מתו. אחרי השריפות והפגיעות הישירות גילינו ביער שלדים רבים של צבים, פגרים של סלמנדרות, נחשים מתים מכל הסוגים, קינים שנשרפו עם גוזלים וגם יונקים קטנים. היער הפך לבית קברות לכל אותן חיות שלא הצליחו להימלט על נפשן. המראה של העצים המפוייחים והאדמה החרוכה צרובים לי עד היום בתודעה".
השריפה הגדולה ביער פרצה יומיים לפני הפסקת האש. מספר טילים נפלו ביער וגרמו לשריפה של יותר מ-800 דונם ביום אחד. שטחים ירוקים הפכו לאיים שחורים ומפוייחים. קרני מספר שהדבר הבולט ביותר ביער היה אז השקט המצמרר. "בשבוע הראשון אחרי המלחמה המקום נראה כמו שדה קרב, וציוץ הציפורים כמעט ונדם. הדי הפיצוצים הבריחו את כל בעלי הכנף והרגשתי כמו בבית עלמין, שהחיים חולפים לצידו".
"במהלך המלחמה השארנו עצים מפוייחים מעטים כדי לשמור לציפורים המעטות שנותרו במקום מקומות קינון אפשריים. גם היום, כשאנחנו מבצעים פעולות דילול של העצים הנמוכים והלא מפותחים, אם אנחנו מבחינים בעצים עם קינונים אנחנו מקפידים שלא לכרות אותם", מספר קרני.
הסלמנדרות מתאוששות (צילום: גיא חיימוביץ')
בנוסף, נערך כיום ביער ניסוי של תיבות קינון במטרה להשיב למקום את אוכלוסיית ציפורי הירגזי. "הירגזים הם מדבירים ביולוגיים מצויינים, שאוכלים את הזחלים שהפוגעים בעצי האורן. אנחנו מקווים שהיער ישתקם לאיטו, ודנוכל לשמור על העצים בעזרת כמה שיותר אמצעים טבעיים - ללא כימיקלים".
החיות חוזרות
במסגרת פעולות השיקום נטעה קק"ל מחדש כ-85 אחוז מהשטחים שנשרפו, וקרני שבע רצון מכך שהחיים החלו לחזור ליער. "גם אחרי שריפה קשה מעגל החיים נמשך, גם אם בקצב איטי יותר. בתקופות האחרונות אני מבחין ביותר ויותר בעלי חיים שחוזרים ליער. יותר ציפורים מקננות, גם אם לא באותם היקפים כמו לפני המלחמה. מי שיש לו עיניים חדות יכול לגלות מחדש גם את שפני הסלע, שבתקופת המלחמה נדדו לאזורים מאוכלסים כדי למצוא מזון. רואים גם שועלים, נברנים, חזירי בר וצבאים.
אוכלוסיית הסלמנדורות הכתומות בעין נבוריה ביער היא מקרה מבחן בולט. הסלמנדרות ספגו פגיעה אנושה וכמעט הגיעו לסף הכחדה מוחלטת. "הסלמנדרות שהו בבטן האדמה והמתינו לגשם הראשון שנותן את האות לתחילת עונת הרבייה, אך השריפות הצליחו לפגוע גם בהן והיוו איום ממשי על המשך קיומן", מספר קרני. "אם בתקופה לפני המלחמה יכולתי להבחין בעשרות מהן בקלות, היום נותרו פרטים אחדים ולאט לאט הן מתרבות".
"אך מבחינתי, ההוכחה לכך שהיער מספק מזון, הוא נוכחות הציפורים והדורסים. כשאני רואה את החיוויאים דואים בשמיים אחר טרף, או שומע את הקריאות של הבזים ואת ציוצי העורבנים והדרורים, זה נותן תחושה טובה, כי ללא בעלי חיים, היער שומם וריקני".
