לגייס לחיים את יפי המתים
היפה שבנו נוכח בימי אסון ושכול אך בשגרה משתלט כיעור הכוחנות והשחיתות על הזירה. טוב יהיה אם נשווה לנגד עינינו את היפות והנאצלות בתכונות, שבימי שכול כה היטבנו לנסחן, ונעשה אותן לאידיאלים המנחים של חיינו
במחיצתם של עיתוני סוף השבוע חשתי תסכול נוראי לנוכח הפער שבין יפי המתים וכיעור החיים. משפע מילות הדיווחים, הכתבות והדעות עולים ומופיעים: מן הצד האחד יפי המעשים והמילים, יופיים של הסופדים והמוספדים, ומן הצד האחר כיעורם של המושחתים והבריונים, כיעורם של ישראלים רבים כל כך שבמעשיהם הנפסדים ממיתים את המדינה, משחיתים את אופייה, מדללים את רוחה ומזהמים את נופיה.
משהו בדבריה של קרנית גולדווסר, בסופדה לאהובה אודי, שבה את ליבי במיוחד, משהו שמצביע ישירות על היופי הישראלי שנדרש לנו. "סלח לי אישי היקר", קרנית ספדה לאודי, "על כך שאין אני מונה כאן את מעלותיך הרבות; את אישיותך ויופייך הפנימי הכה נדירים, שהיו נר לרגליי וליוו אותי בכל צעד ושעל במאבק להשבתכם". באותה רוח ספד לאודי גם אחד מחבריו: הודה לו על שלימד את כל החברים את אהבת הטבע ובעלי החיים, ונשבע בשמו ובשם חבריו שלעולם יגשימו את שלימד אותם בדאגה לכלבים, חתולים ושאר חיות במצוקה.
לנוכח דברים אלה אי-אפשר שלא לחוש בטרגדיה הישראלית המשותפת לנו: היפה שבנו, ויש ממנו הרבה, נוכח מכל בימי אסון ושכול; ואילו בלחם חוקנו ושגרת יומנו נהדף היופי לשוליים, ויש שאף מתביישים בו, ועל מרכז הזירה משתלט כיעור הכוחנות והשחיתות. בדקו בעצמכם: מתי לאחרונה שמעתם מנהיגים מתחומי הפוליטיקה, הדת, החינוך או האקדמיה אשר מדברים ישירות על מעלות האופי, יפי הנפש ונאצלות האישיות – על מעלות אנושיות שהן הן כבודו האמיתי של האדם, שהן המכוננות חברה מתוקנת ותרבות מעודנת.
הביטו סביבכם, בתרבות הקניונים והמותגים, בטלוויזיית הרייטינג והסלבריטאים, בפוליטיקת ההון ושלטון, בפערים החברתיים, בהנצחת הכיבוש, במה שנשאר מסביבות הטבע, ואף בדקו במרחבי נפשכם שלכם: כמה קטן הוא יחסית המשקל שאנו מייחסים בישראל לדבקות ביושר המידות, באהבת הבריות, בשמירה על הטבע, באמנויות היפות ובכלל בסטנדרטים גבוהים של תרבות ואנושיות. שימו לב כמה זרות נשמעות מילים אלה בישראל של ימינו.
כאזרח המדינה שקץ בטרגיות זו שהיא פרי מעשה ידינו, ועוד יותר מכך כאיש חינוך המבקש לטפח צעירים ישראלים שאנושיותם מלאה ומידותיהם טובות, אני מבקש שנלמד לקח מחייה מן השכול. הלקח הזה אינו חדש: כבר בהספד המפורסם מכל, של פריקלס לחללי אתונה, הוצגו ונפרשו האידיאלים התרבותיים של חוכמה, נדיבות, הגינות, מתינות, עצמאות המחשבה, אהבת היופי ואומץ הלב – לא רק כתכונות הנאצלות של החללים הגיבורים, אלא, וחשוב מכל, כאתגרים התובעניים של החיים בהווה ובדורות הבאים.
טוב יהיה, כפטריוטיות של ממש החורגת מעצבות הקהילה ומדמעות הרגע, אם נגייס לחיים את יפי המתים: נשווה לנגד עינינו את היפות והנאצלות בתכונות, שבימי שכול כה היטבנו לנסחן, ונעשה אותן לאידיאלים המנחים של חיינו – בחינוך, בתרבות, בפוליטיקה, בסביבות האנושיות ובסביבות הטבעיות. נתגייס כולנו לדחוק למקומו הראוי את שיח המצליחנות, הכוחנות והנהנתנות, ונקים מחורבותיו את השיח האידיאליסטי והמאתגר של אנושיות במיטבה – של "אמת, דין ושלום"; של הגיון, הגינות והרמוניה; של חירות, שוויון ואחווה.
בימים עצובים ומתסכלים כשלנו, זה בהחלט נראה לי אופק של תקווה.
ד"ר נמרוד אלוני הוא ראש "קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי" בסמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
