לא אגדה, רעי
גם בעידן שבו הגבולות בין תיעוד לבדיון היטשטשו לחלוטין, ההחלטה להעניק את פרס וולג'ין לסרט התיעודי הטוב ביותר לסרטו של דוד אופק, "האגדה על ניקולאי וחוק השבות", מקוממת ומגלה מידה רבה של אטימות בקרב השופטים
להלן הסבר תמציתי: הסרט עוקב אחר ניקולאי, פועל זר מרומניה המגלה שסבתו מצד אמו היא יהודיה. לאחר שהוא מגורש מהארץ, הוא שב אליה ביחד עם משפחתו, הפעם בחסותו של חוק השבות, והופך לקבלן שיפוצים.
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות". מימד בלתי מוסרי בעליל
אלא שכבר מההתחלה מסביר אופק, המלווה את הסרט בקריינות, כי החליט לספר את קורותיו של אותו ניקולאי "באופן הכי קרוב להתרחשותו במציאות". הוא עצמו, מתברר, פגש את מי שיהפוך לגיבור סרטו כאשר זה הגיע לסייד קיר בביתו, כלומר לאחר שכל מה שמתרחש לנגד עינינו בסרט בעצם כבר קרה.
העובדה שניקולאי ויתר הסובבים אותו מגלמים את עצמם ומשחזרים סיטואציות שהתרחשו, הופכת את סרטו של אופק, במקרה הטוב, לדוקודרמה – בימוי מחדש של אירועים בחיי אנשים אמיתיים. וכך, מרגע שניאות ניקולאי להשתתף בשחזור מקיף של ההתרחשויות שהביאוהו עד הלום, הוא הפך בעצם לשחקן.
אפשר וראוי לטעון לזכות סרטו של אופק, שהוא פועל במסגרת שיח שבו היטשטשו לחלוטין הגבולות בין מה שנחשב באופן מסורתי "תיעוד" ו"בדיון". סרטו הקצר והנפלא “בית", מ-1994, התבסס על חוויות משפחתיות מתקופת מלחמת המפרץ הראשונה ובו שחקנים גילמו את בני משפחתו של אופק בסיטואציות שאכן קרו. אלא שבסרט ההוא, הטשטוש שהוזכר בין אותן הגדרות מסורתיות, לא נותר רק בגדר ניסיון צורני מבריק, אלא נבע באופן מהותי מעצם עיסוקו של הסרט בדימויי זיכרון ובאתריו. הזיכרון שם חי באמצעות השחזור, ועבר, הווה ועתיד מזוהים בו כולם עם חלל אחד – הבית.
"בית", במילים אחרות, ביקש לייצג סוגיה תאורטית שעניינה הקשר שבין תיעוד וזיכרון. “ניקולאי", לעומתו, אינו אלא גימיק. ההבחנה בין סרט המעורר שאלות מהותיות מתחום התיעוד לבין יצירה שאינה מבוססת אלא על זיוף הינה משמעותית, ונעדרה הן מעיניהם של מי שבחרו לשבץ את הסרט בקטגוריה המסוימת הזו והן מעיניהם של חבר השופטים, שבנימוקיהם להענקת הפרס לא היה שמץ של התייחסות לסוגיה.
מניפולציה מודעת
אופק הוא מבכירי הקולנוענים בארץ הזו, וניכר בו שהיה מודע למניפולציה של סרטו. שכן בלב הסרט ניצב ויכוח, אסתטי בעיקרו, סביב צילומו האותנטי של מסמך המעיד על יהדותה של סבתו של ניקולאי ומכאן על זכאותו לעלות ארצה מתוקף חוק השבות.
"ניקולאי" עוקב אחר תלאותיהם הביורוקרטיות של גיבור הסרט ואשתו, שנותרה ברומניה, בדרכם למימוש חלום השבות, תוך שהוא מנסח אמירה אירונית על תהפוכות גורל המתאפשרות רק בארץ הקומבינות הבלתי מוגבלות.
אלא שניצול מצוקתם של עובדים זרים לטובת סיפור אגדה שסופו טוב, יש בו מימד בלתי מוסרי בעליל. העמדתה של מצוקה זו במרכזו של ניסיון קולנועי שמבוסס, כאמור, על זיוף – יש בה היבט מקומם. אופק, כדוקומנטריסט מחונן,
ודאי היה מודע לכך. צוות השופטים (בהם גילה אלמגור וחיים יבין) שהתעלם מהבעייתיות הזו, והדגיש על פניה את "עמדתו האירונית והביקורתית של הסרט ביחס לחוק השבות ולמעמדם של הפועלים הזרים בישראל" גילה מידה בלתי מבוטלת של אטימות.
על צוות השיפוט נמנה גם הבמאי הטורקי הצעיר, חוסיין קאראביי, שסרטו הראוי מאוד "מרלון וברנדו שלי" הוקרן בפסטיבל השנה. מבחינה מסוימת, זהו סרט דומה לזה של אופק, ובו שחקנית טורקיה משחזרת את המסע הטרגי שערכה לאיראן על מנת לפגוש שם את מאהבה, שחקן כורדי החי בעיראק. עוצמתו של הסרט נובעת מעצם הצפייה בשחקנית שחווה מחדש את הטרגדיה שלה, ובאמצעות השחזור הוא מייצר הרהור רפלקסיבי מרתק בדבר אזור הדמדומים שבין תיעוד ובדיון. שני ההיבטים הללו נעדרים מסרטו של אופק.
כך או כך, ציבור הגולשים יוכל לקבוע עמדה ביחס לסרט ממש בקרוב. הבכורה הטלוויזיונית של “האגדה על ניקולאי וחוק השבות" תיערך ביום שלישי הקרוב (22.7) בערוץ "יס דוקו".
