חופשה בתנאי שדה: תיירות אורגנית

יום ראשון בבוקר. מגיעים לעבודה ומתיישבים מול המחשב. אור הניאון שוב מהבהב מעל לשולחן, ולחלב בכוס הקפה השלישית של היום יש טעם עבש. הבוס שוב מציק והמזגן פועל על 19 מעלות. עם כל כמה שכיף לחיות בעיר, ולהיות מסוגלים לצאת לסושי ולהופעה טובה, למי אין ימים שבהם הוא היה רוצה לברוח למקום שבו הסלולרי פשוט לא יפעל?

עוד הרבה לפני הטרנד הירוק, בשנת 1971, היה היתה מזכירה שחיה ועבדה בלונדון, ונזכרה בגעגועים בילדותה בחווה המשפחתית. היא לא רצתה לעזוב את חיי העיר הסוערים, אבל כן רצתה לחוות שוב קצת שקט וציוצי ציפורים. היא העלתה רעיון חדשני שבו היא תציע לבעלי חוות מקומיות את עזרתה במשק, ובתמורה, הם יתנו לה לשהות בחווה בסוף שבוע.

הרעיון שראשיתו גחמה של לונדונית משועממת, התרחב והתפתח במהלך השנים, והיה לארגון בינלאומי בשם WWOOF (ראשי תיבות של Wide Opportunities on Organic Farms). הארגון קיים במספר לא מבוטל של מדינות, כולל ישראל, ומציע לאנשים שמאסו בחיים העירוניים, אפשרות לברוח משיגרת חייהם לסוף שבוע, או אפילו לחצי שנה, אם ירצו. במהלך התקופה הזו, יוכלו ליהנות מאוכל שמגיע הישר מהעץ לצלחת ומשקט שלא שמעו כמוהו. כל זאת, כמובן, גם עם לתת משהו בתמורה.

מתגעגעים לשקט ולציוץ הציפורים? חווה בטוסקנה (צילום: מרב בת גיל)

ללטף וולבי

"אני זוכרת שכשהייתי קטנה ראיתי כל מיני סרטים בטלוויזיה על חוות מבודדות באוסטרליה, שנראו לי מאוד מעניינות", מספרת יעל, בת ה-30. "כשהחלטתי לנסוע לאוסטרליה, שמעתי על הארגון הזה (ווף) דרך פורום באתר למטייל, וזה נראה לי מאוד מעניין".

כבר בשנות ה-20 המוקדמות שלה, נסעה יעל לטיול ארוך באוסטרליה ובניו זילנד, והתאהבה במקום. כאשר החליטה לנסוע בפעם השנייה, רצתה לצאת קצת מהשגרה של טיול תרמילאים, ולנסות להכיר את אוסטרליה האמיתית. "הייתי באי קטן ולא מוכר שנקרא

ברוני איילנד, בטזמניה, בחווה של זוג מבוגר שיש בה בעיקר גידולים חקלאיים. החווה היתה יחסית קטנה והעבודה היתה לעשב, לקטוף פירות וירקות, לעבד את האדמה. עבודה פיזית חקלאית".

יעל מוסיפה ואומרת כי עבודת האדמה עליה פנטזה בתור ילדה לא היתה הדבר היחיד שהרוויחה מהשהייה בחווה. "זו דרך להכיר את המקומיים בצורה הכי טובה, כי זה לא לטייל עם תיירים אחרים - אלא לגור בבית של אוסטרלים". יעל אמנם התגוררה בקרוואן הצמוד לבית הזוג, אך נכנסה לביתם על מנת להשתמש בשירותים או במקלחת וגם חלקה איתם את כל הארוחות - " כשהם אירחו חברים שלהם, אז הם גם הזמינו אותי לארוחה. ממש אירוח כמו של משפחה".  

מכירים חברים חדשים (צילום: יעל)

החברים של החוואים לא היו האורחים היחידים בחווה. יעל מספרת כי למדה להכיר מקרוב מאוד לטאות בגדלים שונים, עכבישים, ג'וקים, עלוקות ואפילו נחשים, אך לעומתם, היו גם אורחים יותר רצויים - "באי אין קנגורואים. רק וולבי'ס - וולבי אפור ו-וולבי לבן. הלבן, שנראה מרחוק כמו שפן ענק לבן, נדיר ואפשר למצוא אותו רק באי".

הבונוס הכי גדול מגיע אם מתחברים עם החקלאים, מוסיפה יעל. "ביום האחרון הבעל לקח אותי לטייל בכל האזור. זה לא חובה, ותלוי בעיקר בהם. כל הזדמן לי להכיר את האזור דרך העיניים שלהם, ולא בהכרח ללכת לאטרקציות המוכרות".

יש משהו שלא היית מרוצה ממנו בשהות שלך בחווה?

"בחווה שבה הייתי מקבלים רק מתנדב אחד. מבחינתי זה היה חיסרון, משום שבחווה בדרך כלל עובדים בין ארבע לשש שעות ביום ושאר הזמן פנוי. אז אם נמצאים עם עוד אנשים, אפשר להעביר את הזמן הזה בחברתם, שזה הרבה יותר נחמד".

את רואה את עצמך מתנדבת שוב בעתיד?

"באירופה, אולי. אני יודעת שיש שם כל מיני חוות. באיטליה, אזור טוסקנה נראה לי מעניין. אני לא יודעת אם אני אעשה את זה, אבל זה נראה לי מעניין".

חשוב להתכונן היטב ולדעת לאן מגיעים. הקרוואן של יעל (צילום: יעל)

תל אביבית על גבעות טוסקנה

מרב בת-גיל (37), בשונה מיעל, החליטה לנסוע לאיטליה ממניעים הרבה פחות אידיאולוגיים. "חיפשתי מקום ללמוד בו איטלקית, ושלא יעלה לי הרבה כסף. נכנסתי לפורום ושאלתי איפה אני יכולה לחיות באיטליה בזול".

לפני הנסיעה שלה לחוות באיטליה, טיילה מרב שנתיים באפריקה, לכן לא היתה זרה לחיים הקרובים לאדמה. בכל זאת, היא מספרת כי שורשיה התל אביביים לא נעלמו לגמרי. "כשראיתי לראשונה צמחים של תפוחי אדמה, החוואים הופתעו מחוסר ההיכרות שלי ושאלו איך נראים תפוחי אדמה בישראל. עניתי שבארץ הם גדלים בשקיות רשת, בקונטיינרים גדולים, בהיכלים ממוזגים הנקראים 'סופר'".  

"חוויתי איטליה שלא הרבה אנשים חוו". נופי טוסקנה (צילום: מרב בת גיל)

הטיול של מרב נמשך חצי שנה, במהלכו היא ביקרה בארבע חוות שונות וצברה אינספור חוויות, חלקן טובות, חלקן פחות. "את אחת החוות לא אהבתי, כי לא הסתדרתי עם המשפחה. הם היו מבולגנים ופשוט לא ניקו את המטבח שלהם. לא היה שם סדר יום או מסגרת. בחווה אחרת השתמשתי בכלי עבודה שבמקומות אחרים נמצאים במוזיאון. זה מאוד נחמד לחזור 200 שנה אחורה".

עם זאת, עם הבעלים של החווה הראשונה התפתחו ממש קשרי חברות. "השתדלתי מאוד להיות איתם כל הזמן. בערב לבשל ביחד, ואחרי צהריים לשטוף כלים ביחד. גם הצעתי לעזור לבן שלהם ללמוד אנגלית, אז עשינו שיעורים בכל ערב. הילדים ישבו אצלי בחדר, וראו סרטים מצוירים באנגלית, עם כתוביות בעברית".

היית ממליצה על טיול כזה גם לאחרים?

"זו חוויה לכל גיל. פגשתי זוגות של בני 50-60, וראיתי גם בני 18-19 שעשו את זה. חוויתי איטליה שלא הרבה אנשים חוו, של הכפריים. לא טיילתי במקומות תיירותיים, לא ראיתי לא ראיתי אף מוזיאון, אבל זו היתה הבחירה שלי. צריך להבין שאתה נכנס לתוך חיים של מישהו אחר. אתה לוקח את החוויה הזו איתך אחר כך, אבל אתה צריך, באיזשהו מקום, לוותר על מה שאתה חושב שאתה יודע. וגם לומדים לבשל אוכל נורא טעים". 

להיכנס לחיים של מישהו אחר (צילום: מרב בת גיל) 

יש לך טיפים למי שמתכנן טיול כזה?

"צריך לקחת את ההכנה לפרוייקט הזה ברצינות, אחר כך הוא נורא כיף. זה נורא חשוב איפה אתה נופל, ומה אתה רוצה להפיק מזה. כדאי לברר הכל לפני: לדבר עם המשפחה או להתכתב איתה כמה שיותר קודם. לראות בדיוק למה הם מצפים ומה הם מכינים בחווה. לבקש לראות תמונות, לבקש לדבר או להתכתב עם וופרים אחרים שהיו שם".

עוד טיפ מאוד חשוב שמציעה מרב, הוא לחשוב חזק-חזק אם אתם רוצים להיות בחווה שמגדלים בה חיות, "כי למשל אני, גם אם אני לא צמחונית, אני לא רוצה לפגוש את האוכל לפני שהוא מגיע לצלחת שלי".

לעבוד אדמה בלי לשבור קופה

לא צריך לרוץ לקנות כרטיס טיסה לאוסטרליה כדי לחוות את החוויה האורגנית. גם כאן, בישראל הקטנה, ניתן למצוא לא פחות מ-14 חוות דומות, הפרושות מצפון הארץ עד דרומה.

מסתבר שגם העגבניות לא גדלות בסופר (צילום: מרב בת גיל)

עד לפני שנה היתה ישראל תחת הארגון העולמי של ווף. החל מאוגוסט 2007, הפכה ישראל להיות עצמאית בשטח, מה שאומר שהעניין תפס קצת תאוצה. אך לא מספיק, לטעמו של רונן לוי (34), רכז הארגון בארץ. "באוסטרליה ובניו זילנד יש אלפי מתנדבים, אבל רובם מאירופה ומארצות הברית. הישראלים לא מכירים כל כך את הארגון".

מצד שני, הוא מוסיף כי זהו טבעו של הארגון הזה. "אין רצון לדחוף, להיפך. המטרה היא שאנשים יבואו ויחוו, ויספרו לאנשים אחרים. כך הארגון יגדל מעצמו". בינתיים, רק בשנה האחרונה התנדבו יותר ממאה איש, ומספרם גדל מרגע לרגע.

אז איך מצטרפים? כמו בארגון ווף של כל מדינה, גם בארץ צריך לשלם דמי רישום סמליים. דמי הרישום מקנים למצטרף גישה לרשימת החוות, ואז מה שנותר הוא להתחיל ליצור קשר. ישנן חוות שמחפשות אנשים לסוף שבוע, וישנן כאלה שמחפשות מתנדבים לכמה חודשים. אבל הדבר הכי חשוב הוא למצוא מקום שבו תרגישו נוח. "הייתי שמח אם אנשים היו יוצאים יותר למקומות האלה, וחיים דברים שקצת קשורים יותר לאדמה" מסכם רונן.

• עשה לכם חשק? פרטים באתר הישראלי .