מופע הזוי על דוכן העדים

מילת המפתח - הזוי. ביום השלישי לחקירתו הנגדית של מוריס טלנסקי, אחרי כמעט שבע שעות של מופע קסמים באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, זו המילה שיכולה לתאר את המציאות שנוצרה כאן בגלל פרשיית "מעטפות הכסף". המצב הזוי, העדות הזויה, החקירה הזויה, התשובות של טלנסקי הזויות, המשפט הציבורי שמתנהל כאן נגד ראש ממשלה מכהן הזוי, ההתנהלות של גורמי אכיפת החוק הזויה, סימני השאלה שצצים אחת לכמה דקות הזויים, כך גם קטעי העדות שפורסמו מתוך חקירת אולמרט במשטרה, והספק, הספק שמתחיל לכרסם ולגרום למבוכה גדולה – הזוי. הזוי וקשה לעיכול אחרי כל מה ששמענו והבטיחו שעוד נראה.

יום בבית המשפט - כל הכותרות:

• מקורבי טלנסקי לקראת העדות: "האיומים לא ירתיעו אותו"
• זהר: "החוקרים שמו לך דברים בפה?", טלנסקי: כן
• הפרקליטות על סתירות טלנסקי: יש לנו מסמכים
• פרקליט רה"מ: חקירת טלנסקי עוד תגיע למבקר
  

העד טלנסקי מנהל באולם בית המשפט מופע קסמים. על כל שאלה - יש לאיש כמה תשובות, בדרך כלל שונות זו מזו, שאותן הוא שולף בזו אחר זו מתוך כובע ללא תחתית, כשהוא נשען על דוכן העדים בכבדות, ומחפש את הדרך לצאת מה"ברוך" שלתוכו נקלע. "לא זוכר", הוא אומר, וכעבור כמה דקות, זורק נתון חדש לאוויר, מדויק לכאורה, שנעלם כלא היה בעקבות כמה שאלות נוספות של עו"ד אלי זהר, פרקליטו של אהוד אולמרט.

הסכומים, אלפי דולרים בדרך כלל, עפים באוויר כמו כדורים של להטוטן. פעם זה אלפי דולרים בודדים, אחרי זה עשרות אלפי דולרים, ואחר כך, בבת אחת – פוף. הרוב נעלם. לגבי אחת הנסיעות, שלפי החשד ערכו בני משפחת אולמרט לאיטליה - אין עדויות, אין רישומים, אין זכר לערימות הכסף שהוא העביר לכאורה במעטפות, במזומן, לכיסו של אולמרט. בפסח. או בחנוכה. או בסוכות. ב-2003. או 2004. הוא לא זוכר. לא בדיוק. לא ממש.

בקרקס הזה - אולמרט אינו שה תמים

כל זה הזוי, כי בהתבסס על עדותו המוקדמת של העד הבעייתי הזה, המערכת הפוליטית מטלטלת כבר שבועות ארוכים ורוחו של אהוד ברק השתלטה על קדימה, בחשה בה וקבעה לה סדרי עולם. זה הזוי, משום שעם האיש הזה, טלנסקי, ובעיקר עם העדות המזגזגת הזו, והסיפורים האלה – באו המשטרה והפרקליטות, ודרשו לחקור בבהילות, ובסתר, תחת צו איסור פרסום, את ראש ממשלת ישראל.

שלא יהיה כאן ספק: אולמרט לא תמים, ולא שה. גם הסתירות שהתפרסמו מתוך עדותו של אולמרט במשטרה נראות הזויות והפכפכות. וזה עוד מיוחס לאדם צעיר מטלנסקי, שלא מצוי בעיצומו של יום צום. ברור לעין כל כי אולמרט התחבר לטלנסקי בגלל כישוריו המאכעריים, בגלל יכולותיו לעזור, לסדר, לקמבן ולהשיג מימון לצרכים פוליטיים - ואולי גם אחרים.

ועדיין, הוא ראש הממשלה, האיש בקצה הפירמידה, האיש עם האצבע על הכפתור האדום. כשאחד כמו טלנסקי צץ, הנורות האדומות אמורות לדלוק 24 שעות במסדרונות המשטרה והפרקליטות, לדלוק ולהציב סימני שאלה וסימני אזהרה ומה לא. במיוחד אחרי פרשיית קצב, ומשפט רמון, וסגירת תיק האי היווני.

ייתכן שאהוד אולמרט צריך ללכת הביתה, גם בגלל "אולמרטורס" והפרשיות האחרות, ללכת ולאוורר את מסדרונות השלטון. ייתכן, אבל במציאות ההזויה הזו, שהצטיירה היום בבית המשפט המחוזי בירושלים – אפשר אולי להבין למה הוא נלחם, למה הוא נאחז בכסאו בציפורניים. פתאום אפשר אולי להבין למה הוא ביקש שנחכה עד 17 ביולי, עד החקירה הנגדית.