תאונה תפיסתית בצה"ל

זה התחיל משיחה בין מפקד הבסיס למפקדי הפלוגות שאצו ורצו לש.ג. והורו לסגור את השערים. זה המשיך בחיילים שהורשו לטלפן הביתה רק כדי להודיע כי את הלילה, ובעקבותיו את סוף השבוע, יעשו בבסיס. מבלי לתת להם אפילו כמה דקות כדי לשתף את ההורים באירוע הטראומטי שחוו. זה הסתיים בחודש של ריתוק כל חיילי הבסיס, ביטול חופשות ואיסור יציאה גורף. השנה היא 1992 והריתוק הטוטאלי התרחש לאחר שנועה טרנר ועמיתיה לסגל הפיקוד של קורס פקחי טיסה בבסיס חיל האוויר בחצרים, פיקדו על עוד "רולטת רשת".

מדובר ב"משחק" שהפך מסורת בסיום הקורס, במסגרתו כפתו בכפייה שניים מהבוגרים לרשת לעצירת מטוסים והרימוה אל על על, כדי שאלו יחוו "טיסה" מהי. לרוע המזל האזיקונים שנכפתו סביב ידיהם של שני החיילים התנתקו והשניים עפו למרחקים והשתטחו על מסלול הטיסה. אמיר מלט ז"ל נפטר בבית החולים סורוקה. עמיתתו לאירוע נדרשה לשנות שיקום רבות.

האירוע, שזכה אף בתקשורת לשם "רולטת הרשת" היה ראשון מבין שלל תאונות אימונים ואסונות מבצעיים שהתרחשו בצה"ל של שנות ה-90. אסונות שהובילו להתגבשות הורי החללים כתנועה חברתית שהחלה תובעת את הוצאת חקירות ושיפוט תאונות האימונים אל מחוץ לצבא.

האינסטינקט הארגוני לאחר מרבית התאונות המיותרות היה זהה: סגירות. והרבה לפני שנכנס לתמונה הצנזור הצבאי הופעל אז הריתוק האינסטינקטיבי של החיילים ששהו בבסיס בעת האירוע. הם רותקו על מנת שלא ימסרו את גרסאותיהם להוריהם, לתקשורת, או חלילה למשפחות החללים והפצועים. הסינדרום חזר על עצמו לאחר כמה וכמה תאונות אימונים והדברים הובאו במחקריי על אותו עידן של תאונות אימונים מצטברות בצה"ל.

הצבא שחשש אז לתדמיתו, עת התעמת עם משפחות שכולות במסדרונות בית המשפט העליון ובאולפני תקשורת, חשב כי ריתוק כל מי שיכול "לספר לחבר'ה" היא הדרך למנוע את הגעת הקולות ה"בעייתיים" לציבור הרחב. וכפי שהצבא טעה אז, כך הוא טועה היום. הדברים, בסופו של דבר, יוצאים החוצה. גם כאשר מחליט מפקד בסיס לפתוח במבצע מזעור לגימת האלכוהול, תוך יישומו ספציפית על פלוגתו של שליט.

אם חשבו במשרד הביטחון, כי בריתוק כמה חיילים המתכננים מסע ציבורי שיבהיר את מחדלי הממשל בכל הקשור להשבתו של גלעד שליט הביתה הם יורידו את הסוגיה מסדר היום – הרי שאין הם מבינים דבר וחצי דבר ב"כללי המשחק". דבר הריתוק כבר הופיע בערוצי הטלוויזיה. אם חשבו שם למעלה כי באמצעותו תדעך הסקרנות התקשורתית סביב אותם חיילים ופעולותיהם העתידיות – שוב טעו. הריתוק רק שפך אור על המסע הציבורי המתוכנן וזיכה את החיילים בכותרות ראשיות.

אם האמינו במשרד ראש הממשלה כי "אם רק נרתק את אותם חיילים אזי נמנע מהם לדרדר את מעמדו של ראש הממשלה בקרב הציבור" – יתכבדו ויקראו כמה סקרים, המלמדים כי הציבור תופס את הממשל המכהן ככושל ביותר בתולדות מדינת ישראל בלי כל קשר להפגנה עתידית של ארבעה חיילים. ממשל שתחת ניהולו נתאפשרו חטיפות מיותרות, הופקה מלחמה כושלת ונותר בשבי חייל חי. חייל, שאת קלפי המיקוח הבלעדיים שמדינת ישראל יכלה להשתמש בהם עבורו, היא מסרה לא לשוביו אלא לסוחר הגופות חסן נסראללה.

אם היו הוריו של שליט "ידידותיים" יותר למערכת ולא תובעים את כבודו של בנם בבית המשפט העליון – היו יכולים חבריו של שליט גם ללגום משקאות בריכוז אלכוהולי גבוה יותר בבסיסם. אך חשש מעוצמתם המוסרית לצד תפיסות אנכרוניסטיות בכל הקשור להתנהלות התקשורתית – הובילו לריתוק התמוה.

בעידן ריבוי תאונות האימונים של שנות ה-90 השקיעו ראשי הצבא אנרגיה עצומה בהפחתת מעמדם הציבורי של מי שקראו תיגר עליהם – לא רק חיילים רותקו וצנזורה הופעלה, אף חוקים מוזרים החלו מקודמים, כמו זה שהטיל חיסיון על חשיפת תחקירים מבצעיים.

אילו היו מושקעות האנרגיות בדבר החשוב באמת: מזעור תאונות אימונים, ולא במאבק במי שביקש להלחם בנגע, ייתכן שהתופעה הייתה הופכת לנחלת העבר. כך גם כיום. יואיל מפקד הבסיס למסור ללשכת שר הביטחון כי זו תמסור ללשכת ראש הממשלה שעדיף שיעסקו שם בניסיונות כנים להשבת גלעד שליט, ולא בניסיונות קלוקלים לרתק את מי שכל כך רוצים לראותו יחד איתם, בבית, במסיבת השחרור שלהם.

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל