טוב לטוס בעד ארצנו

07:00 בבוקר. אני עומדת בעמדת ה"שלום", מחייכת לנוסעים בכניסה למטוס. "שלום, בוקר טוב. אתם יושבים ב-25G, טיסה נעימה. אה ו....אני מאוד מצטערת אבל התיק שלכם יצטרך לרדת לבטן המטוס. הוא גדול מדי. 25G זה לא ליד החלון, זה באמצע, אבל אפשר לראות את האורות הנוצצים של בוקרשט גם אם נשענים על הנוסע שלצידכם.

"היי, למה לבכות? אתם לא יודעים שאמצע זה מקום טוב? ברור! אחרת לא היו אומרים כל הזמן את המשפט הזה - 'מקום טוב באמצע'. מה, לא סיפרו לכם שילדי סנדביץ' גדלים בסוף להיות הילדים הכי מוצלחים במשפחה? כן, כי מה שלא הורג אותך...יפה!"

כן, אני דיילת אוויר. לא טעיתם. ומראש אני אומרת (וגם מתנצלת על השליליות הקרבה), התשובה הכללית לכל השאלות שעולות לכם עכשיו בראש היא חד משמעית - לא!

לא, אני לא נהג אוטובוס שעושה קו מסויים (למרות שבמידה מסויימת, הטיסות לטורקיה הן סוג של קו 4).

לא, אני לא יכולה לקחת אתכם במזוודה (ותאמינו לי שאתם גם לא רוצים, כי בתא המטען יש טמפרטורה של מינוס 40 מעלות בערך).

לא, אי אפשר להשאיר את הטלפון הסלולרי שלכם על רטט בזמן הטיסה.

לא, אני לא אגשים לכם פנטזיה במטוס, אלא אם כן עולם הדימיון שלכם מסתכם בקפה-חלב-סוכרזית (ובבקשה, לא במהלך הארוחה, זה מאוד מפריע לנו).

לא, אני לא עוברת בדיוטי פרי (מה ששמעתם. ככה זה ואני לא אפרט מאיפה באות הדיילות למטוס). ובהקשר לזה וגם בלי קשר, אני לא יכולה להביא לכם שום דבר מחו"ל. לא סיגריות, לא בשמים, גם לא ויסקי ובטח שלא אייפוד. וזה באופן כללי מכיוון שאסור לי, ובאופן קצת יותר ספציפי כי פשוט לא בא לי. עם כל הכבוד. 

מאיפה מגיעות הדיילות למטוס? לא מהדיוטי פרי

אה ו...לא. אני גם לא אגשים לכם את הפנטזיה גם מחוץ למטוס. אז כאן ועכשיו, פשוט תשכחו מזה.

לדבר אחד אני יכולה דווקא להגיד לכם "כן".

אני באה לפה הרבה.

לטוס בעד ארצנו

מאז שאני דיילת, כבר ארבע שנים, אנשים לא מפסיקים לשאול אותי שאלות על העבודה הזאת. לא ברור ממה זה נובע. אנחנו חיים במדינה הכי שווה עלי אדמות (אל תתווכחו איתי, אתם פשוט תפסידו) אבל משום מה, אנשים תמיד רוצים לצאת ממנה.

נחשו מה? כשעובדים בלטוס לחו"ל כל הזמן, הופכים לכאלה שרק רוצים לחזור. אם תשאלו דיילים מה הם מתכוונים לעשות בחופש שלהם, אז האמיצים שבהם יודו שהם בסך הכל רוצים להיות בבית... עם התה והלימון והספרים הישנים נה נה נה נה.

להפתיע אתכם? גם אתם אוהבים אותה. את המדינה שלנו. כן, אתם, שמשתדלים כל כך לברוח מאיזורים "מוכי ישראלים" בחו"ל. אל תסכימו איתי, תבדקו את זה בעצמכם. תנסו לסתום את הפה כשתשמעו מישהו מדבר לא יפה על ישראל כשאתם נמצאים במדינה זרה. זה ירגיש לכם כאילו שמקללים את אמא. על כל התחלואים שלנו, על כל הגוונים שלנו, על הכל הברדאק שמתנהל פה, אתם יודעים טוב מאוד שכמוני, גם אתם לא הייתם מחליפים אותנו בשום דבר אחר בעולם. 

אתם לא יודעים את זה, אבל גם אתם אוהבים לחזור לארץ (צילום: רויטרס) 

בשביל זה אני כאן

ולמרות זאת, מעניין אתכם לדעת איך זה לעבוד בעבודה שבסך הכל נשמעת כמו מלצרות, אבל עם משמרות שלרוב מסתיימות באיזור זמן ובמדינה אחרים.

זה קשה? זה סבבה כמו שזה נשמע? ובכלל, יוצא להם לראות עולם?

אז אני פה בשביל לעשות לכם סדר קטן ולספר לכם על חיי כדיילת: במה מותר לכם לקנא, במה קצת פחות ובמה ממש אין לכם מה לקנא.... (ואני אומרת "חיי", כי זה עניין אינדיבידואלי, אז אל תסיקו מכאן שום דבר לגבי ציבור הדיילות והדיילים).

הרבה אנשים, למשל, לא יודעים שהצוות ישן בטיסות. במטוסים הגדולים יש לנו חדר שלם עם מיטות ואנחנו ישנים שם במשמרות של שעתיים עד חמש שעות, תלוי בטיסה. הרבה אנשים גם לא יודעים שלהיות דיילת, משמעו גם לנקות שרותים. והרבה.

אתם מבינים, נדמה לכם שאתם יודעים מה עובר לדיילת בראש, טסתם כבר מספיק פעמים בשביל להבין שהיא לא רוצה לצאת מהמטבח אף פעם. אבל למה? מה כבר עשיתם לה? ולמה הדיילות בסינגפור איירליינס הרבה יותר אדיבות? (רמז: כי הנוסעים שלהן ישנים כל הטיסה).

אז כנראה שמישהו ב-ynet קצת השתגע, ואני אהיה פה באופן קבוע עם השטויות שלי, לספר לכם ממקור ראשון איך זה עובד. לפחות בראש שלי.  

בואו ננחש למה הדיילות שלהם יותר אדיבות (צילום: index open)

דבר אחד שאי אפשר לקחת ממני

ונתחיל מגילוי נאות - אני דיילת בלאי. במילים אחרות, אני לא מה שהייתם מצפים מדיילת להיות.

אין לי מושג איפה בעולם הכי כדאי לקנות מה, יותר מזה, אני ממש לא סובלת שופינג. יש מצב שחסר לי איזה הורמון או כרומוזום או סתם קצת ויטמין A") A, ראית את הנעליים האלו?"). הסיבה ממש לא ברורה, אבל אין לי סבלנות למדידות, חיפושים ודיונים בכל מיני צבעים ומחירים. אין לי מושג במותגים. הבגדים שלי, את רובם, אני קונה בשוק כי זה נראה לי לא לעניין לשלם למישהו על השם שלו. אלא אם כן הוא מתחתן איתי (מה לעשות, כשמתקרבים לגיל 30 המצב קצת דוחק).

הלק על הציפורניים שלי מרוח באופן שמצביע על בעיה מוטורית ממש-לא-עדינה. אני לא יודעת בעל פה את מספרי הטיסות שלנו, וגם לא את נתיבי הטיסה, ובכלל, הגיאוגרפיה שלי קצת דפוקה, אבל אל דאגה, טובי המוחות עובדים על זה. ולא, אני לא מכירה את קרן, השכנה שלכם שעובדת בקרקע, ואין לי שמץ של מושג מה שער הדולר היום, או איזה יום היום, לצורך העניין.

אפשר לומר שקיבלו אותי לעבודה בעיקר בגלל דבר אחד (ונראה שהוא עובד דווקא לא רע) - החיוך. כן, כן, דבר אחד אי אפשר לקחת ממני - את החיוך. בלי ציניות. זה מרשם לאושר טהור. נסו את זה בבית.

ברור שאפשר להקפיץ אותי לטיסה מלאת צרפתים עירניים בארבע בבוקר (אגב, הם עירניים בכל שעה ביום, זה בדוק. יש ספקולציות שזה קשור ליין שהם שותים), אבל זה לא ייקח ממני את החיוך. אפשר גם לבקש דיאט קולה עם קרח, ואז להתחרט ולרצות בלי קרח ואז לשפוך אותה עלי בטעות ולבקש בסוף רק מים - וגם זה לא ייקח ממני את החיוך. אפשר אפילו להקיא לי על כל השרותים באמצע הארוחה, כשלכל שאר הדיילות יש רתיעה מקיא של נוסעים (אפרופו "במה אסור לכם לקנא") - אבל גם זה לא ייקח ממני את החיוך.

אתם יודעים למה? כי מה שעובר לי בראש כל הזמן זה משפט אחד קבוע שאשמע מתישהו, באיזשהו שלב של הטיסה: "גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לישראל. נחתנו זה עתה בנמל התעופה בן גוריון". וזאת חברים - מוסיקה אמיתית. זאת יצירת אמנות של ממש. לא צריך להיות עולה חדש ממדינת עולם שלישי בשביל להעריך את הנחיתה בארץ.

אז תחשבו על המזל שנפל בחלקכם להיות כל הזמן או לפחות רובו, בישראל, ואם עדיין לא בא לכם להקיא מהדביקות, אתם מוזמנים לבקר פה גם באחת מטיסותינו הבאות. אחרי הכל, אתם תמיד יכולים לצאת.

היציאות הן כאן כאן ושם.

בשבוע הבא - על מצב הצבירה של הדיילת: עייפות