רד, תעשה לי ילד

"את יודעת מה אני רוצה? הייתי רוצה איזו מציצה של 15 דקות, עכשיו כשנחתתי בישראל", "אני חושב שחירבנתי במכנסיים, אולי למישהו יש מגבונים לחים?", "הזין של מוש בן ארי כל כך ארוך שיש לו עוד זין קטן שיוצא מהזין הרגיל שלו. גם הזין השני שלו עדיין יותר גדול מהזין שלי". שלושת הציטוטים האלה, שוודאי יכולים לגרום להרמת גבות בזמן הקריאה, הם קודם כל, נשמעים הרבה הרבה יותר טוב באנגלית. שנית, הם כולם יצאו מפיו של רד אורבך, הדמות הישראלית הכי מצחיקה שתראו על המסך הקטן שלכם.

רד והחבר'ה. נועזים ואמיצים (צילום: אוהד רומנו)

"RedBand" עלתה אמש (ב') בפעם הראשונה בשירות ה-VOD של HOT. הסדרה הכאילו דוקומנטרית מביאה את סיפורה של להקת רוק ובראשה הזמר רד אורבך. בשנות השבעים הם היו כוכבים לרגע אחד ומזה 30 שנה שלא ניגנו יחד. עכשיו, אורבך חוזר לישראל כדי להתאחד עם חבריו לקאמבק הגדול בחייהם. בשביל לצלוח אותו הם מנסים לגייס למאמץ גם את אמני ישראל המפורסמים המתארחים בתוכנית. מיותר להזכיר שרד וחבריו ללהקה, לפטי ופונצ'ו, הם בובות, נכון?

מספר שבועות לפני תחילת הסדרה, ליווה אותה מסע יחסי ציבור רחב. אחת האמרות שהופיעו בעיתונים תיארה את התוכנית כ"גרסת הבובות של ספינל טאפ". מי שמכיר את הסרט הקלאסי של רוב ריינר וצפה אתמול בפרק הראשון בו התארח שלום חנוך, יודע שאין ממש קשר בין השניים. נכון שתוכלו למצוא שם מסרים מצחיקים על תעשיית המוזיקה, אבל חוץ מזה ההבדלים ענקיים. אבל "רד בנד" לא זקוקה להשוואה לספינל טאפ.

הדבר הראשון שתופס אותך הוא התעוזה הענקית של יוצרי הדמות של רד אורבך. הוא זורק בדיחות נפלאות, כאלה שזכינו לראות בטלוויזיה שלנו רק בסאות' פארק או בתוכנית של הקומיקאי דייב שאפל. ארי פפר, המפעיל את בובתו של אורבך, לא עוצר את עצמו וגם עושה זאת באנגלית מושלמת. בנוסף, הוא גם מפעיל את תנועות הבובה בצורה מדויקת להפליא ויחד עם יוצרי הסדרה, מביא למסך דמות שנונה, מרגיזה אבל מעוררת אמפתיה של אמריקאי שמבין כשמדברים אליו בעברית, אך מגיב חזרה רק באנגלית. תכונה מעצבנת שאפשר למצוא אצל כמה אמריקאים יהודים שעשו עלייה.

כולם חוטפים

אז למה אורח חייו של אורבך (שמסניף קוקאין ללא הפסקה, אותו מספק לו הסוחר שלו, העכבר החמוד והקטן) מצחיק יותר מהבדיחות להן אנחנו רגילים בפריים טיים הישראלי? הסיבה היא כנראה ש"רד בנד" צמחו מהשטח. כמו להקות רוק'נרול מחתרתיות שצומחות ממועדונים קטנים ומביאות איתן משב רוח מרענן, גם אורבך, פונצ'ו ולפטי החלו בהופעות עצמאיות בנחלת בנימין, שדרות רוטשילד בתל-אביב וגם בקפה ביאליק בעיר, שם ראה אותם לראשונה יוצר הסדרה אבירם בוכריס. יחד עם לי ירדני, בוכריס לקח את ההצגה אותה הרימו פפר, מיכה דומאן ועמי וייזל והעניק לה חיים טלוויזיונים. הימור לא קטן אבל משתלם ונועז הרבה יותר מלרדוף אחרי הטאלנטים המאוסים של מדורי הרכילות.

על שלום חנוך, שהתארח בפרק הראשון, אורבך לא העיז לרדת, אבל על האחרים כן. "שעמום", הוא אומר על הבנות נחמה, ובפרקים הבאים נכנס גם במאור כהן, אותו הוא שואל: "אתה הזונה שהזמנתי?

למה הביצים שלי עוד לא בפה שלך?", או על אביב גפן: "אתה באמת מתכוון לעשות קריירה עם הקול הזה?".

כאמור, כותבי הסדרה בהחלט יודעים לצחוק על התעשייה הרגישה כשאורבך אומר לפונצ'ו: "מה לעשות שאתה היית בראשון לציון 30 שנה וחיכית שאבי סינגולדה ימות כדי שתוכל להחליף אותו?", או כשצבי שיסל, שמשחק את מנהל הלהקה, מנסה לשכנע את אורבך לשתף פעולה עם גפן ואומר לו: "בשביל להצליח, צריך לארח אמנים".

האמנים הרבים שמשתתפים בסדרה לא מפגינים יכולות משחק מרהיבות. אבל כנראה שלא בשביל זה הם שם, אלא יותר בשביל לספוג את היריות מכיוונו של רד.

גם אם בסופו של דבר, היינו שמחים לראות את התסריטאים כותבים גסויות שכאלה עבור שחקנים ללא בובות, מדובר בצעד קטן ואמיץ. בדיוק כמו שאומר אורבך כשהוא מרים טלפון לרוני בראון, מנכ"ל הליקון ואומר לו: "אנחנו כאן להישאר ואנחנו התקווה החדשה של הרוק הישראלי!". בשלב זה, אין ספק שהם צודקים.