הילדונת שאני אוהב בחו"ל, והקנאה הורגת אותי
לא אכפת לי שכשכאן בוקר שם מתחיל הערב, אצלי המיטה קרה, אני כבר שלושה חודשים ישן לבד. פאקינג שלושה חודשים. שומר לה אמונים כמו כלב זקן ולא פוצה פה. תמיד שם, תמיד תומך, תמיד אוהב ותמיד משתף פעולה עם המשחקים הדבילים שלה
אני יודע את מידת החזייה שלה ומשנן אותה לעצמי שוב ושוב, נזכר בטעם החמצמץ בלשוני שבתוכה, בגופה הרוטט, בלחישותיה.
טעם מר לאהבה, והלא הוזהרתי. מאות אלפים לפניי הזהירו אותי בשירה ובסיפורת. שלושה חודשים לא ראיתי אותה, ורק עוד חודש וחצי נותר לחכות, חודש וחצי שנראה כמו נצח, כמו תקופה שהכל יכול להשתנות בה, בטח ישתנה. זה כבר לא יהיה מה שהיה. ובעצם מה היה? אני הרי רב אמן באשליות עצמיות.
אם היא לא אונליין אז לפחות איזה אימייל
קמתי מהמיטה הקרה, חמישה לארבע בבוקר, וגם ככה אני אמור לקום בחמש וחצי, להוציא את הכלב לטיול ולעוף לעבודה, נושא את עול הבדידות ממקום למקום כאילו היה זה צרור נוודים. לא יכולתי להמשיך לישון, לא יכול להמשיך, לא להתחיל, לא לסיים. מחכה ללילות, כשאני מגיע הביתה, מדליק את המחשב, ממתין בסבלנות עד שכל התוכניות שאני מתעצל למחוק יעלו באיטיות, מתחבר לאינטרנט ומתפלל לראות את שמה ברשימת המחוברים. ואם היא לא שם אז לפחות איזה אימייל, שחשבה עליי, אוהבת ומתגעגעת, אותן אשליות שאני מאכיל את עצמי בהן. היא הרי צעירה ממני בשבע שנים, מה לעזאזל היא מבינה באהבה, נאמנות, הדדיות וכל שאר הסיסמאות המרוקנות מתוכן שאני מושפע מהן כמו ילדה קטנה. אז אני לא נרדם.
כבר ארבע ורבע לפנות בוקר, ואני מבין שאפילו את שעת השינה שחשבתי שתושיע אותי מקריסת מערכות בעבודה אני לא אספיק לישון. לתה שהכנתי יש טעם תפל, ומתחילים לקנן בי רגשות אשם על שהפסקתי את השיחה איתה בטונים לא נעימים ובטח הרסתי לה את הערב. בכל זאת, הורג אותי שהיא יוצאת בזמן שאני ישן, ושאף אחד לא ייספר לי על הבדלי שעות. לא אכפת לי שכשכאן בוקר שם מתחיל הערב, אצלי המיטה קרה, אני כבר שלושה חודשים ישן לבד. פאקינג שלושה חודשים. שומר לה אמונים כמו כלב זקן ולא פוצה פה. תמיד שם, תמיד תומך, תמיד אוהב ותמיד משתף פעולה עם המשחקים הדבילים שלה, תמיד.
ומה כבר ביקשתי, שתהיה לצידי? זה באמת יותר מדי לבקש?
עוד באחת הפעמים הראשונות שלנו אמרתי לה שאני לא טוב בדיבורים, מה שהתברר כשקר, אבל עדיין רציתי להכין אותה להתמודדות עם שתיקות מביכות. גם בגלל השפה, גם מפני שלא ידעתי איך להתמודד עם הילדונת הזו שרוצה אותי ואלוהים יודע כמה אני רציתי אותה. ילדונת שיודעת מה היא רוצה אבל בעצם זורקת את המושכות אליי, בוטחת לא בוטחת. אני שיחקתי את המשחק לפי הכללים שלה, צעד צעד, מחכה להסכמה בשתיקה או לאנחה קלה שתסמן לי שאפשר להמשיך, מנסה להנחות אותה איפה, ואיך.
"אנחנו משלים את עצמנו, וזה לא באמת נועד לקרות"
ואז זה קרה. שבועיים וחצי לפני שהיינו אמורים להתראות בפעם הראשונה אחרי חודשים ארוכים, קשים מנשוא, היא מתקשרת. "אני לא רוצה שתבוא", שמעתי מעברו האחר של הקו. "אנחנו משלים את עצמנו, וזה לא באמת נועד לקרות. כן, יש מישהו. די, תבין – זה לא יקרה".
אם אי פעם תהיתם איך מרגישה דקירת סכין, הרי לכם. במשך חודשיים עברתי כל תחושה אפשרית, מעצב לכעס, מהבנה (שהרי את מה שהיא אמרה תמיד ידעתי) לשנאה יוקדת. כל אלה אינם אלא תצורות שונות לאהבה הבלתי נתפשת שרחשתי אליה.
עדיין רוחש.
- רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם לב שבור? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
