יועציו של אובאמה - מקור לדאגה
בעברם של היועצים המקיפים את המועמד המוביל לנשיאות - רקורד מרשים של עמדות שעלולות להיות לנו לרועץ
המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית, הסנאטור ברק אובאמה, לא נמנה עם הנהגת הסנאט ולא עם הבכירים בין חברי ועדות החוץ, הכוחות המזוינים או המודיעין בוושינגטון. הוא לא יזם ולא הוביל הצעות חוק חשובות ולא עסק בנושאי חוץ וביטחון, אלא זינק לסנאט ולמרוץ לבית הלבן מהזירה המקומית-פוליטית-חברתית באילינוי. הוא נשען על סוללת יועצים מנוסים, המעצבים את תפישת עולמו ואולי אף את מדיניות ארצות הברית ואת יחסה לישראל בשנים הבאות. אבל הרקורד של היועצים – שמרביתם שרתו בממשלי קרטר וקלינטון – מלמד שפרי המלצותיהם ומדיניותם הוא מקור לדאגה.
טוני לייק לדוגמא, היה מקורבו של מזכיר המדינה וואנס ושימש ראש חטיבת התכנון המדיני במחלקת המדינה בממשל קרטר. לייק סייע למדיניות שתקעה סכין בגבו של השאה הפרסי – בעל ברית נאמן באזור קריטי לאינטרס האמריקני. מדיניות זו סייעה להעלות לשלטון את חומייני והעניקה רוח גבית לטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם.
לייק היה מורו, רבו ויועצו לביטחון לאומי של קלינטון. בהשראתו עוצבה מדיניות שהגדירה את הטרור הבינלאומי והמוסלמי כאתגר לרשויות אכיפת החוק יותר מאשר למפקדי הצבא. מדיניות לייק התייחסה לטרוריסטים כפורעי חוק שיש להביאם למשפט, ולא כאויב קטלני בשדה הקרב. את פרי הבאושים של תפישת עולמו טועמים ארה"ב והעולם החופשי מאז 11 בספטמבר 2001.
סוזן רייס שימשה יועצת בכירה לענייני חוץ של ג'ון קארי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-2004. היא המליצה לו למנות את ג'ים בייקר ואת ג'ימי קרטר – מזכיר מדינה ונשיא העוינים ביותר את ישראל מאז 1948 – למתווכים בסכסוך הערבי-ישראלי. רייס הייתה אחראית לזירת אפריקה במחלקת המדינה בממשל קלינטון, ומייצגת תפישת עולם המאשימה את מדינות המערב במצוקות העולם השלישי: ישראל נמנית עם העולם המערבי, ואילו הערבים מייצגים את העולם השלישי.
היא בוחנת את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי דרך עדשת מאבק זכויות האדם של השחורים בארה"ב: את הפלסטינים היא משווה לשחור המדוכא, ואת היהודים בישראל ללבן המדכא. אילו ידע מרטין לותר קינג שמשווים אותו לאבו מאזן וערפאת – אבות הטיפוס של חינוך לשנאה, טרור מתאבדים והפרה שיטתית של הסכמים – היה מכריז: "יש לי סיוט!"
מדלן אולברייט הייתה מזכירת המדינה של קלינטון וטיפחה את סוזן רייס. היא ראתה בערפאת שותף למו"מ לשלום, בעל-ברית בפוטנציה של ארה"ב, הפכה אותו ל"מבקר המתמיד" המוביל בבית הלבן (יותר מכל מנהיג אירופאי וקנדי), התעלמה מראיות מרשיעות נגדו, פעלה במרץ להגדלת סיוע החוץ האמריקני והבינלאומי לערפאת ולשיפור מעמדו בעולם המערבי. אולברייט גם קידמה מדיניות שדגלה במו"מ – ולא בעימות צבאי – עם ארגוני ומשטרי טרור. מכך נבע היעדר פעילות מנע נמרצת ותגובה נאותה בעקבות פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה (300 נרצחים) ועל פיגוע הטרור בספינה USS Cole בנמל עדן (17 נרצחים) שביצעו שליחי הטרור המוסלמי. המדיניות הפייסנית התפרשה כחולשה בעיני הטרוריסטים, וסללה את הדרך לטרור מגדלי התאומים והפנטגון (כ-3,000 נרצחים) ב-2001.
גם זבינייב בז'ז'ינסקי ולי המילטון הם עתירי ניסיון כושל ובעייתי כלפי ישראל. בז'ז'ינסקי הנהיג את מדיניות ההתגמדות של ארה"ב מול העולם השלישי, ואת היוזמה שהביאה להתפרצות הר הגעש באיראן ב-1979, המזעזעת את העולם עד היום.
הוא נמנה עם מבקריה העוינים של ישראל, רואה בה נטל אסטרטגי, טוען שהתמיכה האמריקנית בישראל נובעת מחיזור אחר הקול והכסף היהודים, קורא להכרה בחמאס ואף תקף את ישראל על תוקפנותה כביכול במלחמת לבנון השנייה.
המילטון הפגין יחס צונן וביקורתי כלפי ישראל וראה בערפאת מנהיג מתון, כשכיהן כיו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון של בית הנבחרים. הוא משמש כיו"ר משותף עם ג'ים בייקר ב"וועדה ללקחי מלחמת עיראק", הרואה בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי שעיקרו ויתורים כואבים מצד ישראל, מרשם להרגעת המזרח התיכון.
את אובאמה יש לקבל בברכה, אך אין לשגות באשליות לגבי האפשרות להשפיע על תפישת העולם של יועציו. לכן, מן הראוי לשדרג את הקשר עם קונגרס האמריקני, המהווה בעל-ברית שיטתי השקול בעוצמתו לנשיא ומבטא את ההתייחסות האותנטית של הציבור האמריקני כלפי המדינה היהודית.
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית