לאחר הניכּור, לאחר היראה

המפגש הראשון שלי עם המשנה ועם דף הגמרא היה במסגרת סמינרים של גשר במהלך לימודי בתיכון. למראה הטקסטים התעוררה בי תשוקה גדולה לפרוץ את מחסום הזרות, בעיקר בגלל החלקים הכתובים ארמית שהיתה זרה לי לחלוטין. אבל גם הטקסט העברי היה סתום לחלוטין. שפה עברית, אבל שפה זרה.

מתוך ערפל הבורות החלה להסתנן אלי התובנה שהעברית שאני מדברת, קוראת ושומעת בבית הספר וברחוב היא עברית מנותקת מכל הקשר היסטורי. הבנתי שאני מדברת את קליפת העברית. התסכול רק הלך וגבר כי לא היו לי כלים לפענח את דף הגמרא, ואת המילים שהתנכרו לי והפרידו ביני לבין התוכן של הדף. השיח הפנימי בין הדורות ובין הדמויות, וכן התוכן ההלכתי של הספרים, היו לי זרים מנשוא. אבל דווקא הרצון לחצות את קו הניכור שלח אותי למסע אישי.

עד אז, המשנה של שיעורי התורה שבעל פה, שיעורים משעממים וסתומים, היתה בלתי חדירה. למדנו מסכת נזיקין. "שניים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". מי יכול היה אז להבחין בקצב וביופי, וכיצד נכנסת ההלכה ללשון שירה ודרה איתה בשלום.

למדנו מתוך חוברות צהובות כריכה, משוכפלות באופן זול ומעליב שאינו מכבד את התוכן הכרוך בן. אני זוכרת את התסכול. אני זוכרת את המורה לתושב"ע מר גנזך הישיש, שנטה לי חסד ולא ראה בחוסר היכולת שלי להבין את השפה ההלכתית בעיה של חוסר רצון; איכשהו תמיד הצלחתי לצאת משיעורי התורה שבעל פה אל עבודות העריכה של עיתון בית הספר, לרוץ לשפת הים, לשחות, לשחק מטקות, לפגוש את העולם שמעבר לגדר. אולי היה לו חזון והוא ראה שיום יבוא ולא אצא מהבית בלי סדר זרעים בתיק.

מפעלי כינוס בעת משבר

ייתכן שגורלי וגורלם של רבים מבני דורי היה משתנה אילו מישהו במשרד החינוך דאז, שהדיר מתוך הלימוד החילוני את המשנה והתלמוד ואת המפרשים הקלאסיים של מקראות גדולות, היה קורא ברצינות את המבוא למסכת זרעים שכתב ביאליק. המשורר המודרניסט, שנחשב לסמכות התרבותית המובילה בתרבות המתחדשת בארץ ישראל, הבין את חשיבותו של מפעל כינוס בעת משבר וכמו רבי יהודה הנשיא לפניו, (שערך את המשנה), ויחד עם רבניצקי אסף וערך את "ספר האגדה". במאמר נפלא, שנקרא "משנה לעם" ופורסם בשנת תרצ"ב (1932), כתב:

"הספר הראשון אחרי כתבי-הקודש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סידורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל-פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה. המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת-הפנים של כל אורחות החיים וצורות התרבות, ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי-הקדוש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצידו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין-תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם ניתקה כולה משורשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כולה מפי העם. עוד דורי-דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבניין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדיבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא".

"הסיבות הראשיות שגורמות להכביד על בן דורנו את לימוד המשנה (הקשה גם בלא כך) מתוך הספרים המצויים בידינו עד עכשיו – מהן התלויות בצורת גוף הפנים של המשנה, ומהן – בצורת הפירושים.

"גוף הפְּנים של המשנה בא באותם הספרים בלא ניקוד, המחיה ומאיר את הכתב והלשון, בלא סימני הפסק נהוגים בזמננו, המסַייעים להבנת העניין, וגם בלא הגהה מספקת, המצילה מן הטעות. דרכי הכתיב אינם קבועים בו מחוֹסר כל שיטה, ופעמים הם סותרים זה את זה גם באותו הדף ובאותה משנה. על-ידי כך מתקשה, ולעיתים נכשל, גם הקָריין המובהק ביותר, וכל-שכן תלמיד שאינו ותיק...."

ואכן, אחד ממורי הדרך הראשונים שלי היה התלמוד הבבלי בפירושו ובעיצובו של הרב עדין שטיינזלץ. ה"תלמוד של שטיינזלץ" עשה את דף הגמרא הסתום, המתנכר והמתנשא - לידידותי ולאפשרי. לארמית הוא הצמיד תרגום לעברית, והטקסט המרכזי של המשנה והגמרא קיבל ניקוד. כמו כן נוספה עוד קומה לפרשני התלמוד, והיא פירושו של שטיינזלץ עצמו, בן התקופה שהעברית המודרנית והעכשווית היא שפתו.

מבחינה זו, לעניות דעתי, הרב שטיינזלץ הוא אביה של המהפכה התרבותית החשובה ביותר בדורות האחרונים. הוא הפקיע את הידע של לימוד המשנה והגמרא מאחיזתם של רבנים ותלמידי הישיבות, ובזכותו נעשה התלמוד - אוצר הדעת ומכונן הזהות היהודית הגדול ביותר - לרכוש הכלל. זאת ועוד: הוא מסר לידי דור שנתלש מתוך התהליך ההיסטורי והמסורתי, קשר אל אבותיו-אבותינו, אל שרשרת מפוארת של תלמידי חכמים, מורים ובעלי מחשבה בכל גלויותיהם לאורכן של למעלה מאלף שנים.

דומני שעדין שטיינזלץ הפנים את הכללים שביאליק המליץ עליהם במאמרו "משנה לעם" והבין אותם מתוך חוויית עולמו, וכאיש שלא הגיע מתוך הממסד, אלא מתוך תנועת הנפש והצו הפנימי שלו, הביא את המפנה שביאליק ייחל לה.

תנועת חיפוש של יחידים

עדין שטיינזלץ נולד למשפחה חילונית בירושלים בשנת 1937. הוא חזר בתשובה כאשר היה בגיל העשרה ולמד לאחר מכן בישיבת תומכי תמימים של חב"ד. הוא המשיך בלימודיו התורניים בישיבות גבוהות ובאוניברסיטה למד מתמטיקה ופיזיקה.

העובדה ששטיינזלץ נולד למשפחה חילונית מצביעה על כך שהוא הגיע אל אורח החיים הדתי היהודי מתוך החֶסֶר והגעגוע אל ה"יש". רבים ביקרו אותו ואת מפעלו משום שלא בא ממורשת רבנית. הוא אינו מיוחס לרב ואינו תלמידו של רב גדול. החברה הדתית הממסדית התקשתה לקלוט את מי שבא מהחוץ ועשה בארון הספרים היהודי כבתוך שלו, ועוד חידש חידוש שיכול להיכנס למדף הספרים של הישיבה.

עבודתו המונומנטלית כוללת בנוסף לפירוש ולביאור גם את תיאור אורח חייהם של היהודים בארץ ישראל בכל תקופת המשנה והתלמוד - תיאור עבודתם, תפילתם, מועדיהם, מאווייהם וחלומותיהם, חייהם וחיי משפחותיהם בבית, בשדה, בשוק ובבית הכנסת. כך יכול הלומד ליצור ברוחו תמונה שניתן להזדהות איתה.

להביא נושאים מופשטים להתממשות

בהקדמה למסכת ברכות כותב שטיינזלץ:  

אני זוכרת את הרושם העצום שעשו עלי הדברים האלה. ישבתי בספרייה של מכון כרם, ואני אז סטודנטית צעירה, ופני מסמיקים ומאדימים מהתרגשות. הרגשתי שהאיש שכתב את הדברים יודע אותי ושכמותי. סיפרתי לחברי, שלימים היה אישי, על חוויית המפגש עם הגמרא של עדין שטיינזלץ, על הלימוד השוטף והמרתק, והוא, שבילה שנים רבות בהיכלה של ישיבה, אמר לי בפשטות: "זה לא רציני. ככה לא לומדים גמרא. זה משחק ילדים".

עברו הרבה שנים עד שהתגברנו על פערי הידיעה והמחשבה. הוא היה צריך להינתק מדפוסי לימוד מסורתיים, ואני הייתי צריכה לצבור כושר לימוד וחדירה אל השפה. ללא הגמרא של עדין שטיינזלץ לא היו יכולים להתקיים הליכה והתקרבות.

מעשה הכינוס, מהלך של יחיד אל הרבים

בהקדמה למשנה בסדרת "עם הספר" (ידיעות אחרונות) כותב פרופסור משה הלברטל: "טיבה של המשנה כחיבור המשמר ומארגן את הזיכרון הקיבוצי של החכמים מלמד גם על המניע לחיבורה – החשש מאובדן המסורת והצורך בשימורה". יש לזכור שהמשנה נתחברה תקופה לא ארוכה אחר חורבן הבית ומרד בר כוכבא, ונעשתה לבסיס של כל מה שהתרחש לאחר רגע הכינוס.

דומני שעדין שטיינזלץ הכיר את התחושה של אדם העומד ברגעים של שינוי היסטורי ואת הצורך בהגנה על הקיים. בשנת 1965, פחות משני עשורים לאחר חורבן יהדות אירופה על ישיבותיה וחכמיה, החל שטיינזלץ במעשה הפירוש והתרגום. דור של לומדים נעלם בעשן הארובות, ובארץ צומחת תרבות ישראלית עם אתוס חילוני וגובר החשש לאובדן הקשר עם העבר ועם היכולת לקרוא ולהבין את אשר נכתב. שטיינזלץ, שמצא עצמו בין שני העולמות, הבין כמו רבי יהודה הנשיא לפניו וכמו ביאליק את אפשרות אובדן האוצר הרוחני והתרבותי. מסתבר שהורשה תרבותית ואמונית אינה מובנת מאליה.

הוא הבין את הצורך בפתיחת הטקסט אל העולם העכשווי, אל הדור הצמא. הוא הבין את בני הדור שלנו, שמלחמת יום הכיפורים היתה עבורם סוג של קריאה להתעורר אל החיים היהודיים, החותרים מתחת לשפה, מתחת לארץ ומתחת לטקסט.

בתי המדרש המתחדשים – תורה מעבר לסמכות

החברה הישראלית השתנתה, וארון הספרים היהודי נפתח לציבורים חדשים ולקריאות חדשות. יחד עם התהליך הציוני, ההתקשרות אל הארץ וקיבוץ הגלויות החל רנסנס תרבותי שאין לו גבול ואין לו שיעור. דומה שהתהליך הזה לא פסח עלי ועל שכמותי, וכך מצאתי עצמי לומדת זה שלושים שנה בבתי מדרש שונים דוגמת אלול וקולות, שם הטקסט עומד במרכז הלימוד וכל אחד מהלומדים מביא אל הלימוד את הרעב שלו ואת עולמו. ואף שאין מדובר בלימוד בעל משמעות הלכתית, או בלימוד הנעשה מתוך מסורת לימוד קלאסית, זוהי תורה לשמה ללא יראת הסמכות אלא יראה שהיא אהבה. זוהי תורה שמרחיבה ומעצימה את הזהות ואת השיח הישראלי ומביאה אותו ל"שפה" חדשה.

כאשר פתחתי את "שישה סדרי משנה" בסדרת "עם הספר" בהוצאת ידיעות אחרונות וראיתי בפעם הראשונה משנה מנוקדת ברצף, ללא פירוש וללא תוספות, הופתעתי ולרגע שבתי לחשוש מפני הטקסט החשוף. אולם ברגע שפתחתי והתחלתי לקרוא, במסכת ברכות מנוקדת ובהירה, עלה בדעתי שאני קוראת עברית נפלאה שיש בה לשון שירה, מקצב וצליל קצוב ועשיר, והבנתי שאני כנראה קוראת בספר זה את הפרוזה הריאליסטית הראשונה שנכתבה בעברית ובארץ ישראל. מעין רומן היסטורי, על רקע החיים החקלאיים בארץ, מלא שיחות ומחלוקות ואגדות. כמעט הייתי אומרת, פרוזה בסגנון פוסט-מודרני (האם עמוס עוז ב"אותו הים" לא למד משהו מהדרך שבה כתובה המשנה?).

"מאימתי קורין את שמע בערבית

משעה שהכוהנים נכנסים לאכול תרומתם

עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר

וחכמים אומרים: עד חצות.

רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר".

זה ניסיון לראות את המשנה, ובמיוחד את מסכת שביעית, כטקסט תיעודי והלכתי לחיים בארץ ישראל בתקופה שבין החורבן למשנה; ניסיון לעקוב אחר כוליותם של החיים ולראות את העקבות שהשאירו לנו, הקוראים הסקרנים, אל תוך חייהם. לפנינו יצירה שיכולה להתהוות ולהיכתב מתוך תפישה של דיאלוג וניסיון לחיבור היסטורי של בני הדור ששב לארץ לחיות בה, להכירה ולהמשיכה, עם רבי יהודה הנשיא ובני דורו שהבינו שיש להם זמן קצוב לעשות מלאכת כינוס לדורות העומדים להתפזר ואין לדעת מתי יתכנסו. הספר היה בידיהם סוג של זיכרון ומצפן. ואני ושכמותי, אנשים חתוכי וקצוצי שורשים, יכולים להצטרף למסע ללא עלבון ועם תשוקה גדולה, כי נפתחו השערים לתורה.