מישהו לחשוב עליו
לפני 3 שנים, עיני כל היו נשואות אליהם בגאווה והיום בדרך לבית הכנסת חלק מחבריהם, מקצת משכניהם, מביטים עליהם בעין רעה. מאחורי גבם הם שומעים בכאב את הביטוי "צבא הגירוש", אבל הם בשלהם. ממשיכים לשרת, ללחום ולפקד. שנתיים למלחמת לבנון, ערב יום השנה להתנתקות, ניתן רק לקוות שיש מי שחושב על החיילים הדתיים
אם תרצו תוכלו לפגוש אותם ביחידות העילית של צה"ל. בסיירות המובחרות, בפלוגות החוד, בחטיבות הלוחמים המבוקשות ביותר. רבים מהם משרתים בשדרת הפיקוד הקרבי. מפקדים ברוח צה"ל. ללא חת, חדורי מוטיבציה, מובילים את פקודיהם במקצועיות, באחריות, בנחישות, בדוגמא אישית. כלפי חוץ הם חיילים, מפקדים וקצינים בדיוק כמו יתר חבריהם באוהלי הטירונות, בשדות האימונים, בקורסי הקצונה, במשימות, בתפיסת הקו, במבצעים הסודיים. המדים אותם מדים, הדרגות אותן דרגות, הקריאות בקשר זהות, המספרים האישיים נקבעים בסדר צה"לי ברור, הנשק בדיוק מאותו דגם, הסלנג הצבאי והשפה הצה"לית אחידים. בפנקס החוגר שלהם אין שום סימון או סימן חריג.
אבל החיילים האלמונים האלה שונים. אחרים. טרם גיוסם, או אפילו במהלך שירותם הצבאי, הם עמדו כואבים, המומים ודומעים מול אותו צה"ל שביצע הלכה למעשה את תוכנית ההתנתקות. עבורם היה זה שבר אידיאולוגי. תחושת חורבן אמיתי. מכה קשה לערכים עליהם גדלו, למסורת שינקו משחר ילדותם. צה"ל האהוב והמופלא, החזק, המנצח, מושא הערצתם, צועד מולם בנחישות, ללא פשרות, ומפנה את גוש קטיף ויישובים בשומרון. צה"ל שליחידותיו המובחרות חלמו להתגייס מרגע עומדם על דעתם, רצו קילומטרים בלילות כדי לעבור את הגיבושים למיטב סיירותיו, עומד ומפנה את משפחותיהם, את חבריהם מנוער, את חבריהם לישיבה ולמכינה הקדם-צבאית, את רבניהם הנערצים, לעיתים אותם בגופם - מביתם, מערש ילדותם, מחבל ארץ שהיה חלק בלתי נפרד מחייהם, מאמונתם היוקדת.
המשבר לא היה קל, אבל הם המשיכו להתגייס. גם שחזרו לשכונות הקראווילות של המפונים, לעיניים העצובות והמיואשות, לתסכול ולקשיים, הם המשיכו לחתור ללא לאות להגיע ליחידות המובחרות ביותר, להתקדם בסולם הדרגות. הכאב היה שם, לא התאדה. גם האכזבה וההפתעה לא נעלמו כהרף עין. אבל צו הגיוס תמיד גבר. צו החובה הלאומית, הציונית, הדתית, הכריעו את הכף. חינוך של שנים למעורבות, לשליחות, לאחריות לכלל, לאהבת המדינה וצה"ל, גבר על כול שיקול אחר, הכריע את היצר שבקש לפרוש, להתנתק, להעלם, להתכנס פנימה.
צעירי ההתנתקות במלחמת לבנון
לפני שנתיים, פחות משנה לאחר ההתנתקות הטראומתית, הם יצאו עם אותו צה"ל למלחמת לבנון השנייה. רבים מהם בראש הכוח הלוחם, המסתער. נחושים ודרוכים בחזית הקרבות. מוכנים לכל קרב, לכל מחיר. חלק מהם, כמו סגן עמיחי מרחביה ז"ל, ואחרים, חרפו נפשם ושילמו בחייהם. סגן עמיחי מרחביה שערב יישום ההתנתקות כתב מכתב אישי לרמטכ"ל בו הביע את תחושותיו הקשות ביחס להתנתקות. בעקבות המכתב הושעה, ולאחר מספר חודשים חזר והסתער בראש חייליו בגדוד 51 של "גולני" בקרב הגבורה בבינת ג'בל. חלק מהם, כמו מ', חייל ביחידת "אגוז", שירה למוות במחבל על הדחפור בפיגוע הקודם בירושלים, ונאלצו ונאלצים להאבק, גם משפטית, מול מערכת המיון והגיוס בצה"ל. המעורבות שלהם בפעולות ההתנגדות להתנתקות עומדת להם לרועץ. מול הררי המשתמטים, הם עומדים בשער, כמעט מתחננים שיגייסו אותם ליחידות קרביות מובילות.
כשהם שבים הביתה לחופשה, המשפחה הקרובה ודאי מפרגנת ומפנקת. אבל הם לא מלקקים דבש. בישובים, בישיבות, לא כולם מקבלים אותם בזרועות פתוחות וחיבוק אוהב.
לפני ההתנתקות, העיניים של כולם היו נשואות אליהם ולשכמותם בגאווה. הם יכלו להסתובב בגו זקוף ובראש מורם. היום, היחס אולי השתנה. בדרך לבית הכנסת, לבית המדרש, חלק מחבריהם, מקצת משכניהם, מביטים עליהם בעין רעה. בבוז, בביקורת, בתחושת אכזבה ומרירות. ממש לא בקנאה. ממש לא בהערצה. יש אפילו שחולפים על פניהם ברכבם ומסרבים בהתרסה להסיע אותם ליעדם. מאחורי גבם הם שומעים בכאב את הביטוי "צבא הגירוש" ומבינים היטב כי קוטלגו ללא רחם, מעין אות קין שהודבק על מצחם.
אבל הם בשלהם. את ההכרעה הערכית הברורה הם קיבלו, וגם את המחיר החברתי הם מוכנים לשלם. אי שם בתוכם פנימה הרוח עוד לעיתים סוערת, הנפש מטלטלת, התחושות הסותרות חובטות ללא הרף והסערה הרגשית והאידיאולוגית לא נותנת מנוח. אבל הם ממשיכים ברוח איתנה לשרת, להתקדם, ללחום, לפקד.
שנתיים למלחמת לבנון השניה, ערב ציון שלוש שנים להתנתקות, ניתן רק לקוות ולהאמין כי יש שם מישהו שיודע לאתר אותם. לרוץ איתם. מישהו שחושב עליהם. שמבין אותם. שמדבר איתם. שמחזק אותם. שמעודד אותם. שהופך אותם למודל לחיקוי, ולא למושא לביקורת. זו אחריותם ותפקידם של המפקדים שלהם בצה"ל, של הרבנים שלהם בישיבות וביישובים, של המנהיגות הפוליטית והמוניציפלית ביש"ע. הם החיילים האלמונים הגיבורים שלנו. גיבורים בשדה הקרב, גיבורים הכובשים את יצרם.
לפנייה לכתב/ת 
