על מיתוסים וחיות אחרות
חבל שמנהיגינו לא מבינים משהו בשיווק, כי אז היו מבינים שהניסיון להילחם באויב הערבי באמצעות דבקות בערכי תרבות מערביים נדון מראש לכישלון. מילא שאינם מבינים בשיווק - הם לא חייבים; אבל גם היסטוריה אינם יודעים
"גם אם רוב המיתוסים הם שקריים, הם הפכו לעובדות מקובלות בגלל רצון היחיד או הכלל להאמין שהם כאלה" (ר.ס. ויסטריך וד.אוחנה, מיתוס וזיכרון).
כל עם מטפח לו את המיתוסים שלו. המיתוסים נועדו לאחד את העם סביב ערכים, שאיפות וחלומות משותפים, המהווים את הבסיס לקיומו כקולקטיב בעל מטרות משותפות, היסטוריה משותפת ותרבות משותפת. המיתוסים הם הסיסמאות המובילות את העם אל עתידו, בדיוק כמו סיסמאות הפרסום המובילות את הצרכן אל המותג.
אחד המיתוסים השתולים עמוק בתודעה הישראלית הוא "טוב למות בעד ארצנו", המיוחס ליוסף טרומפלדור. דורות על גבי דורות של ישראלים גדלו על המיתוס הזה. העובדה שאין אף הוכחה שהוא אכן אמר זאת, כלל לא חשובה. (יש אומרים שהוא בכלל פלט קללה ברוסית) חשוב שנאמין שהוא אמר זאת, כדי שנהיה מוכנים - גם אנחנו - להקריב את חיינו למען ארצנו.
גם העובדה שהמיתוס שקרי - כי אין דבר שטוב למות בעדו, אפילו לא ארצנו - איננה מעלה ואיננה מורידה. אנחנו חוזרים ומצטטים את המיתוס הזה כמו מנטרה, וכולנו מקבלים אותו כמובן מאליו. למה? כי אנחנו רוצים להאמין שטרומפלדור אמר זאת.
זה שרוב האנשים בארץ כבר לא יודעים מי היה טרומפלדור לא חשוב. זה שלא בטוח שהוא אמר זאת, גם לא חשוב. וגם אם אמר, אז מה? המיתוס הוא מיתוס.
כל עוד המיתוסים משרתים את מטרתם, יש הצדקה לקיומם ולטיפוחם. אבל ביום שהמיתוס קם על יוצריו ומכלי שרת הוא נהפך בומרנג החוזר ופוגע בבעליו, זה היום שבו יש להשליכו כמקל אין חפץ בו. בדיוק כמו שעושה כל חברה מסחרית היודעת להיפטר מסיסמאות שאבד עליהן הכלח ואיננה חוששת לאמץ סיסמאות חדשות. חברה שנתקעת עם סיסמא ישנה,שאיבדה את ייעודה, היא חברה אבודה.
ברשותכם אנסה, בהמשך הרשימה, לנתץ כמה מיתוסים שהתחבבו עלינו מאוד אך נזקם עולה על תועלתם.
הם מבינים רק כוח
שנים רבות גדלנו על האמירה ששכנינו הערבים מבינים רק כוח. כמה שלא נסביר להם, נפנה אל הגיונם וננסה לקנות את לבם - דבר לא יעזור, שהרי הם מבינים רק כוח. רק אם נפעיל עליהם כוח פיזי, נכה בהם ונכאיב להם - רק אז הם יבינו שאנחנו צודקים והם טועים. רק אז הם יפסיקו להציק לנו, יוותרו על כל שאיפותיהם וישלימו איתנו.
ההיסטוריה הקצרה שלנו באזור מוכיחה בדיוק את ההיפך. הם אינם מבינים כוח. ככל שאנחנו מכים, מנצחים, מטילים מצור וכיוצא באלה, הם מתבצרים בעמדותיהם ועומדים במריים. הם לא מבינים שום דבר ממה שאנחנו "מסבירים להם בכוח".
לעומת זאת, אמירה זו - הנאמרת בדרך כלל בנימה של זלזול והתנשאות - תקפה יותר לגבינו.
אנחנו הם אלה שמבינים רק כוח. עובדה. רק כשמאיימים עלינו, תוקפים אותנו, מכים בנו וחוטפים לנו - אנחנו נכנעים ונענים לדרישותיהם.
איפוק הוא כוח
המיתוס הזה, שמנהיגינו אימצו, לקוח בכלל מהתרבות הנוצרית המקדשת את "הגשת הלחי השנייה". הבעיה היא שמיתוס זה הוא נטע זר באזור שבו שלטת תרבות המבוססת על "הקם להורגך, השכם להורגו" ו"עין תחת עין".
איפוק נתפס בשכונה שלנו כחולשה ולא ככוח. ככל שאנחנו מתאפקים יותר ומתבשמים ב"כוחנו", אויבינו מגבירים את תקיפותיהם. כלומר, המיתוס הזה פועל לרעתנו, ולא לטובתנו.
אנחנו מוסריים יותר מ"חיות האדם"
בעיני עצמנו אנו נתפסים כעם בעל ערכי מוסר גבוהים הרבה יותר מאלה של אויבינו ואנחנו מתנחמים/מתגאים במוסריותנו הגבוהה, לנוכח הברבריות והשפלות של אויבינו. המיתוס הזה איננו משרת אותנו. ערכי מוסר אינם אוניברסליים. הם תלויי תרבות. מה שמוסרי בעינינו איננו בהכרח מוסרי בעיניהם. והפוך: בתרבות המערב רצח הוא רצח. בתרבות ערב, רצח על
רקע כבוד המשפחה או נקמת דם הם מצווה.
בתרבות המערב, שוויון זכויות לנשים הוא ערך עליון. בתרבות ערב שוויון זכויות לנשים הוא עבירה. לכן, כשאנחנו נוקטים את ערכי המוסר שלנו בסביבה שערכים אלה זרים לה, מי שיוצא כשידו על התחתונה הם אנחנו, ולא הם.
טוהר הנשק
את האוקסימורון הזה אנחנו טיפחנו כדי לומר לעצמנו שצה"ל הוא צבא מוסרי, השוקד על "טוהר הנשק". אך האם אפשר בכלל לעשות דברים טהורים באמצעות הנשק? אפילו הרג לשם הגנה עצמית איננו מעשה טהור, כי אם הכרח בל-יגונה.
זה שאנחנו מנסים להקנות ערכי מוסר לחיילינו, ולחנך אותם על ערכי "טוהר הנשק" זה בסדר גמור. הבעיה מתחילה כשאנחנו נשבים במיתוס שיצרנו במו ידינו ואנחנו מאמינים לו. כי אז אנחנו מאפשרים לעוולות רבות ומשונות להתבצע תחת הסיסמב הזאת. או אז, נהפכת הסיסמה מערך מוסרי למסווה שבחסותו מתבצעים מעשים הרחוקים מלהיות טהורים.
תדע כל אם עברייה שנעשה הכל כדי להשיב את בנה
זהו פרי פיתוח של אמרתו הידועה של דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עברייה שמסרה את בניהּ לידי מפקדים הראויים לכך". הפיתוח הזה מבוסס גם על מצוות פדיון שבויים ממקורותינו. על בסיס מיתוס זה נבטה הטענה שאף אם עברייה לא תשלח את בניהּ לצבא אם לא תדע שנעשה הכל כדי להחזיר את בנהּ שנפל בשבי.
זאת כבר טענה שקרית, מהטעם הפשוט שאף אחד לא נזקק לרשותה של האם ואף אחד לא מבקש את הסכמתה כשמגייסים את הבנים לצבא. הגיוס נעשה בכוח החוק - בכפייה, ולא מרצון.
האם לא שולחת את בניה לצבא כי אם נקרעת מעליהם בעל כורחה. לכן הטענה הזאת משוללת כל יסוד. היא נשמעת יפה, היא חלק מהמיתוס - אבל שקרית.
השקר הזה עומד לנו לרועץ במאבקינו באויבינו. כיוון שגם הם מודעים למיתוס , הם זיהו את חולשתנו והפכו אותה לנשק נגדנו. הם יודעים שבאמצעות חטיפת חיילינו הם ישיגו מאיתנו הכל במוקדם או במאוחר. ולהבדיל מאיתנו. להם יש סבלנות. ממד הזמן הוא בעל משמעות שונה בעבורם ממשמעותו אצלנו.
אף חייל לא יתגייס לצה"ל אם לא יידע שנעשה הכל להשיבו
מיתוס זה צמח על רקע מיתוס האם העברייה. הוא נשען על ההנחה/הטיעון שחיילינו מוכנים לצאת לקרב ולהקריב את חייהם אך ורק משום שידוע להם שאם יפלו בשבי - נעשה הכל לשחרורם, שאם לא כן, הם יסרבו לצאת לקרב.
שקר וכזב. החיילים מתגייסים ויוצאים לקרב מאונס ולא מרצון. כשהם נלחמים, הם נלחמים על חייהם וחיי חבריהם הקרובים, ותו לא. הספק לגבי שחרורם במקרה שייפלו בשבי איננו מוריד מנכונותם להילחם על חייהם. כל השאר זה סיפורי סבתא שהמציאו בעיקר אנשים שמעולם לא נלחמו בשדה הקרב. המיתוס הזה מזיק לנו כי הוא מהווה תירוץ לכניעה לסחטנות אויבינו.
כל מי שעוסק בשיווק יודע שההצלחות והכישלונות השיווקיים הגדולים ביותר הם תלויי תרבות. מותג שמצליח בתרבות אחת, ייכשל בתרבות אחרת. סטארבקס היא הצלחה גדולה בארצות-הברית, אבל כישלון מהדהד בישראל. סכו"ם הוא ציוד בסיסי במערב, אך נסו לשווק אותו במזרח הרחוק... ויכולתי למנות כאן אין סוף דוגמאות.
חבל שמנהיגינו, מחנכינו ומובילי דעת הקהל לא מבינים משהו בשיווק, כי אז הם היו מבינים שהניסיון להילחם באויב הערבי באמצעות דבקות בערכי תרבות מערביים נדון מראש לכישלון. ואני אומר, מילא שאינם מבינים בשיווק - הם לא חייבים; אבל גם היסטוריה אינם יודעים. הם לא מפיקים לקחים ואפילו את הכלל הידוע "ברומא התנהג כרומאי" אינם מכירים.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת