אין "כן, אבל...". אין הצדקה לרצח נשים, נקודה
בחינת התגובות לידיעה על הגבר שחשוד ברצח אשתו לעיני ילדיהם העלתה תמונה עגומה: טוקבקיסטים מצאו דרכים לגנות את הרצח תוך שהם מצדיקים אלימות נגד נשים
דיברתי לפני מספר חודשים עם סטודנט לרפואה על תופעת האלימות נגד רופאים בבתי החולים. הסטודנט הסביר לי שעה ארוכה מדוע מדובר בתופעה חמורה שיש להילחם בה, ואז הערתי שאני מסכימה איתו, אבל באותה מידה מסוגלת להבין את המתח הנפשי וחוסר האונים של חולים ובני משפחותיהם שנתקלו ביחס מזלזל מצד סגל בית החולים. ציפיתי שהסטודנט הנ"ל, הידוע כאדם הרגיש לסביבתו, יבין את דבריי, ואף חיזקתי אותם בסיפור אודות חברה שהתוספתן שלה התפוצץ בחדר ההמתנה של בית החולים בשל עיכוב בלתי נסבל של הרופאים לבדוק אותה.
תגובתו של הסטודנט היתה שונה מאוד ממה שציפיתי. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כועס: "מה זאת אומרת מבינה?! מי שבוחר להכות אדם אחר היה עושה זאת עם או בלי סערת הרגשות המאפיינת טיפול בבית חולים. כיצד את מסוגלת להיות חלק מאותם אנשים שאומרים 'כן אבל...' ומוצאים דרכים לתרץ אלימות?"
כבר באותו רגע, למרות המחשבות על חברתי שישבה בוכייה בחדר ההמתנה בעוד איבריה הפנימיים בסכנה, הבנתי שהוא צודק. לאלימות אין צידוק.
מאז אותה השיחה אני מנסה לבדוק את עצמי ולראות אם אני עדיין מצדיקה סוגים שונים של אלימות מפני שבלבי אני מזדהה עם עמדת התוקף יותר מאשר עם הקורבן. מסיבה זו קראתי את התגובות לידיעה שפורסמה אתמול (27.7.8), לפיה בעל דקר את אשתו לעיני ילדיהם הקטנים. בחינת התגובות לידיעה העלתה תמונה עגומה: מגיבי ה"כן אבל...", אותו טיעון בו השתמשתי בעבר כדי להצדיק אלימות נגד רופאים במקרים מסוימים, מצאו דרכים לגנות את הרצח תוך שהם מצדיקים אלימות נגד נשים. הבה נסקור מספר תגובות ונתחיל בזו שהאדימה, משמע, זו שמגיבים רבים המליצו עליה:
"לכל המתלהמים – כנס: מישהו מכם חשב לשאול מה קרה שהבעל הגיע למצב כזה? אולי האישה שלו הביאה אותו למצב כזה?"
תגובה מספר 28 קראה לכל המגנים את הרצח "מתלהמים" והעלתה את הסברה שהתנהגות האשה הביאה לרציחתה. תגובה מעין זו אינה חדשה לנו. הורגלנו אליה כבר בתחום עבירות המין: "היא הלכה בלבוש חושפני" ו"היא הסתובבה לבד בשעת לילה מאוחרת ברחוב" היו טיעוני הגנה קבילים במשפטי אונס בשנים עברו, בטרם הובהר על ידי בתי המשפט שהתנהגויות מסוג זה לעולם אינן יכולות להתפרש כהזמנה ליחסי מין, בוודאי שלא מעשי מין בכפייה.
אם כל כך ברור לנו שהגנת ה"כן. אבל..." אינה יכולה להתקיים בעבירות מין, מדוע זה לא ברור לנו בעבירת הרצח? אולי כי חוק העונשין שלנו מוציא מתחולת הגדרת הרצח מקרים בהם קדמה היתגרות בסמוך למועד הרצח? אולי כי החוק מתיר להקל בעונשו של מי שהיה נתון במצב של מצוקה נפשית עקב התעללות חמורה בו בידי מי הוא נאשם בגרימת מותו?
מרמור הכרוך בגירושים אינו צידוק להפחתת העונש
האם לכך התכוון המחוקק? לא. כשניסח את החוק ראה המחוקק לנגד עיניו קורבנות התעללות שיום אחד משהו בהם נשבר, או מריבה שהתדרדרה לאלימות קשה. המחוקק לא ראה במרמור המאפיין הליך גירושים צידוק להפחתת העונש, ובטח שלא להסטת העבירה מרצח להריגה.
"מאוד עצוב אבל בלתי נמנע: ...אין ענישה בחוק שיכולה לעצור מקרה כזה, ובואו נודה על האמת, גם אם העונש יהיה כסא חשמלי זה לא יעזור - בדיוק כמו שלא ניתן לחוקק חוק כנגד נשים שבוגדות...טעות קטנטנה שלה וטעות ענקית שלו ושלושה ילדים שנשארים לבד... "
תגובה מספר 36, שחלק ממנה הובא לעיל, הסיטה את הדיון לעבר נשים בוגדניות ותלתה חלק מהאשם בטעות קטנה שעשתה האשה. תהיתי באיזו טעות מדובר. האם גירושים הם טעות? האם הם מהווים הזמנה לאלימות? קריאת תגובה זו יחד עם תגובה מספר 52 שהמליצה למתגרשות לא להישאר לבד ללא השגחה בתקופת הגירושים, שכן זו מאופיינת ברגישות-יתר העלולה להתדרדר לאלימות, מצביעה על כך שאנחנו עדיין רואים בנשים מין חלש הזקוק להגנה מתמדת. ולא זו בלבד, אנחנו רואים באלימות גברית, בנסיבות מסוימות, משהו יצרי וטבעי שאינו בר שליטה.
"חכמה לאחר מעשה: מבלי להוריד מעוצמת הפשע הנוכחי התעלמות משטרת ישראל לשכת הרווחה ובתי המשפט מזכויות הגבר המעוגנות בחוק ודחיפתם של גברים אל מעבר לסף הייאוש להתאבדויות לדיכאונות ולאובדן זכויות דה פקטו אינם מתועדים בעיתון זה כיוון שאלמנט הדרמה אינו קיים..."
"... מצער לומר, על כל מקרה כזה יש אלף גברים פגועים מנשים: גברים אשר נדרסים ע"י נשים הרסניות בהליכי גירושין, לעזרתן נרתמות עובדות סוציאליות מכורות, וכמובן-משטרת ישראל אשר משמשת אוזן קשבת לתלונות שווא של רוב הנשים, וכאשר אישה באמת נזקקת להגנה ועזרה מבעל זבל - השוטרים כבר אדישים בגלל כל אותן מתלוננות השווא. ובסגירת מעגל החנק לגברים,משמשים בתי המשפט ל'ענייני משפחה', שם יושבות שופטות אשר עד אתמול שימשו כעורכות דין של מתלוננות שווא כאלה בדיוק".
נסיים את מצעד תגובות ההזדהות עם מגיבים מספר 43 ו-59. מגיבים אלה, מלכי ה"כן. אבל...." לא הסתפקו בהאשמת הנשים, אלא גם פנו לתלות את הרצח הבא בהתנהגות מערכות החוק, המשפט והרווחה.
גירושים הם פירוק שיתוף. מדובר בצעד קשה במיוחד כשמעורבים בו ילדים. הגירושים כרוכים בוויתורים של שני הצדדים על זמן עם הילדים, רמת חיים ועוד. גירושים אף עשויים להיות כרוכים באי צדק: בתי המשפט עדיין מעדיפים להעניק משמורת לנשים, בתי הדין הרבניים לא ממהרים לחייב בני זוג סרבניים במתן גט, וילדים רבים גדלים עם חסך רגשי וכספי בשל הורה שאינו מקיים את הסדרי הראייה ו/או שאינו מקפיד על תשלום דמי המזונות.
חלק מהצידוק בתגובות לעיל, מקורו בטענה שנשים מרבות בהגשת תלונות שווא כחלק מטקטיקת גירושים. מה נועדה להשיג הטקטיקה, לשיטתם? משמורת, כסף וכדומה. אני לא מזלזלת בטענה שיש תלונות שקריות. אלה צריכות להיבדק, ואם יימצא כי הוגשה תלונה שקרית יש להעניש על כך בחומרה. אני כן יוצאת נגד התפישה המעוותת, לפיה נשים רבות סוחטות דמי מזונות גבוהים מבני זוגם במטרה להפסיק לעבוד, תוך שהן משעבדות את הגרוש לתשלומי-עתק חודשיים.
אשה לא תתעשר מ-1,500 שקל מזונות לילד
ובכן, לא כך היא. ביהדות הבעל חייב במזונות אשתו רק בתקופת נישואיהם. במזונות הילדים הוא חייב תמיד, והם נועדו לשמש לצרכים דוגמת מזון, ביגוד והשכלה. אם האשה מרוויחה יותר מבעלה, בית המשפט בהחלט מסוגל להפחית את סכום המזונות שמשלם האב, והם יחלקו בו. אשה לא תתעשר ממזונות בסך 1,500 שקל כשיש לה ילד לגדל. כל הורה יגיד לכם שסכום זה, על אף גובהו, לא זו בלבד שלא יהפוך אף אשה למיליונרית, הוא גם בדרך כלל לא יכסה את כל הוצאות הדרושות לגידול ילד.
בכל יום אנשים נתקלים במצבים של חוסר אונים: המורה השפילה את בנם והם רוצים לתבוע את עלבונו, עובדת סוציאלית הביאה לכך שיוציאו את ילדיהם לפנימיה והם רוצים להתנקם בה. אולי כשהתוקפים במקרים הנ"ל יגיעו לבית המשפט יימצא מי שירחם עליהם ויבין את סערת הרגשות בה היו נתונים בזמן התקיפה. ואולי לא.
אומרים שמי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים. מעולם לא אהבתי את המשפט הזה. אני מאמינה שיש לרחם על כולם. אבל לפני שאנחנו ממהרים לאינטרנט וכותבים את תגובת "כן. אבל..." - אולי כדאי שנחשוב כיצד ייראה העולם בו אנו חיים, אם באמת לכל התנהגות, בזויה ככל שתהיה, יימצא צידוק.
לפנייה לכתב/ת 
