לישון או לא לישון?
ביפן כמו ביפן, גם לבחור בית מלון זה לא דבר פשוט. אבל לא חייבים לישון על גבי פוטון ומחצלת בריוקן המסורתי כדי להרגיש כמו יפנים - אפשר גם להזמין תא שינה במלון קפסולות או להעז ולבלות לילה במלון אהבה
שבוע אחרי שהגעתי ליפן נסעתי לעשות את ליל הסדר בבית חב"ד בטוקיו. מכיוון שלא הכרתי אף אחד בטוקיו הזמנתי חדר במלון. מהרגע שנכנסתי ללובי המלון הרגשתי כאילו אני נמצאת במדינה אחרת: לא התבקשתי להסיר את הנעליים בכניסה, כל צוות המלון דיבר אנגלית מושלמת והחדר עצמו נראה מערבי לחלוטין. כשהתעוררתי בבוקר וחשבתי לעצמי שמזמן לא ישנתי טוב כל כך, קלטתי שהיה זה הלילה הראשון מאז שהגעתי ליפן שלא ישנתי על פוטון אלא על מיטה אמיתית.
זר שמגיע ליפן ורוצה להימנע ממלונות בסגנון יפני יכול לעשות את זה די בקלות, בעיקר אם הוא מקפיד לבקר אך ורק באזורים תיירותיים מרכזיים. אבל יפן היא בכל זאת יפן, וכדי להתנסות בחוויה יפנית אמיתית כדאי להכיר את מבחר המלונות שהיא מציעה ולשלב אותם במהלך הטיול. כך למשל, שווה לנסות להתארח בריוקן (Ryokan) – מלון יפני מסורתי בו ישנים בפוטונים על גבי מחצלות טטאמי, אוכלים שתי ארוחות יפניות ביום ומתקלחים באונסן.
בכתבה הזאת אני רוצה להציג בפניכם שני סוגי מלונות מיוחדים שניתן למצוא ביפן, שלאחד מהם באים אך ורק כדי לישון, והאחר מיועד לכל דבר אחר חוץ משינה.
רק רציתי לישון. דנה בתא שינה (צילום: דנה פאר)
הבעיה: סקס
זוג שרוצה לעשות סקס ביפן נתקל במצב מסובך. לא רק שהדירות והבתים היפנים הם קטנים מאוד, אלא שהקירות בין החדרים דקיקים במיוחד ועשויים מחומרים קלים ולא מבודדים, למקרה שתתרחש רעידת אדמה והבניין יקרוס. בנוסף, בחלק מהבתים היפנים יש בין החדרים דלתות שוג'י (shoji, דלתות נייר ממוסגרות בעץ) במקום קירות. כתוצאה מכך, זוג שמעוניין לעשות סקס מתקשה להשיג פרטיות משביעת רצון, כי כולם – וביפן, המונח "כולם" כולל לפעמים גם את הסבא והסבתא, שמתגוררים ביחד עם המשפחה – יכולים להיכנס אל החדר הבלתי נעול בכל עת, ולשמוע הכל מהחדרים האחרים.
בעיה נוספת שניצבת בפני זוגות לא נשואים היא שביפן לא מקובל להציג את בן הזוג בפני ההורים עד האירוסין, וגם לא מקובל לחיות ביחד לפני הנישואין. בנוסף, הרבה יפנים ממשיכים להתגורר עם ההורים שלהם עד החתונה ורק אז יוצאים מהבית. צירוף הגורמים האלה יוצר מצב שבו לזוגות לא נשואים פשוט אין איפה לעשות אהבה (אלא אם כן הם מסתפקים במכונית או בחיק הטבע).
פתרונות אפשריים למצב הזה הם למרוד במוסכמות, לשנות את המסורת או לבנות קירות מבטון מזויין. פתרון אפשרי אחר הוא מלונות האהבה.
המטרה המוצהרת: זיון
מלון האהבה (rabu hotelu או בקיצור rabuho), נוצר כדי שיהיה לזוגות היפנים איפה לעשות אהבה. זאת הסיבה המוצהרת לכך שהולכים לשם. בהתחלה זה נשמע לי מוזר, כי ללכת למלון כשהמטרה המוצהרת היא, למעשה, זיון – זה משהו שקצת לא הסתדר לי עם מה שמקובל לחשוב על המנטליות היפנית. "היית פעם במלון אהבה?" שאלתי בהיסוס מסוים את נ', יפנית שעובדת איתי. "כן, הייתי", היא ענתה, "אבל בואי נדבר על זה מאוחר יותר" הוסיפה, רומזת בעיניה לעבר כמה ילדים שישבו בחדר ההמתנה.
מאוחר יותר באותו הערב, ישובות בפאב, דיסקסנו את הנושא בחופשיות. "לאמא שלי לא הייתי מספרת, כמובן, שהלכתי למלון אהבה", היא הסבירה, "אבל ככה סתם, בשיחת בנות, אין לי שום בעיה לדבר על זה. ביפן, הליכה למלון אהבה היא לא פעולה מביכה, מוזרה, או לא מקובלת חברתית".
ואכן, כשמסתכלים על הנתונים הכלכליים שקשורים למלונות אהבה, נראים דבריה של נ' כמו האנדרסטייטמנט של המאה האחרונה. תעשיית מלונות האהבה ביפן מגלגלת יותר מארבעה טריליון (!) יין בשנה, לשם השוואה מדובר בפי שניים מהרווחים של שוק האנימה היפני. על פי הסטטיסטיקות, מדי שנה מתקיימים יותר מ-500 מיליון ביקורים במלונות אהבה – כלומר, 1.4 מיליון זוגות (אחוז אחד מאוכלוסיית יפן) מבקר במלונות האהבה מדי יום!
שומרים על דיסקרטיות
אבל גם אם מדובר בפעולה נפוצה ומקובלת חברתית, הרי שעדיין לא מקובל ללכת ולהכריז קבל עם ועדה, "היי, אני הולך לקיים יחסי מין עכשיו". לפיכך דואגים מלונות האהבה היפניים לשמור על הדיסקרטיות של הלקוחות שלהם במגוון דרכים. כך למשל, הכניסה למלון האהבה תהיה כמעט תמיד צדדית ומוצנעת, ובמלונות מסוימים ידאגו גם לכסות את מספרי הרישוי של מכוניות האורחים שלהם במהלך השהייה.
ברבים ממלונות האהבה נעשים ניסיונות להקטין את האינטראקציה עם צוות המלון למינימום האפשרי. דרך מקובלת לשכור חדר במלון אהבה היא להיכנס ללובי ריק ובו מסך עליו מוקרנות תמונות החדרים שאינם בשימוש כעת (המסך של החדרים שבשימוש יהיה מוחשך). כך ניתן להסתכל על החדרים מראש ולבחור בחדר הרצוי.
גם התשלום יתבצע פעמים רבות באופן אוטומטי, באמצעות מכונות מיוחדות או על ידי תשלום לפקיד קבלה שמוסתר מאחורי פרגוד, ומושיט אך ורק את ידו החוצה.
אהבה מגוונת
מבחר מלונות האהבה ביפן מרשים. בתחתית הסקאלה נמצאים מלונות האהבה הזולים, אשר אינם עושים שימוש בטכנולוגיות מיוחדות ומשכירים ללקוחות חדרים פחות או יותר רגילים. אבל מלונות האהבה היקרים יותר (ואפילו אלה שלא יקרים בהרבה) נוטים להיות מגוונים, מעניינים ומיוחדים.
כידוע, העיצוב הוא אלמנט חשוב מאוד בעיני היפנים, ולכן רבים ממלונות האהבה מעוצבים חיצונית בצורה מושקעת (למשל כמו ארמון, טירה, או ספינה מפוארת). חדרי המלונות מעוצבים בקפידה גם הם ומצויידים באביזרים כגון מראות ענק על התקרה, מיטות עגולות ורוטטות, תאורות מיוחדות, מכשירי קראוקה וסרטי פורנו.
אפשרות נוספת היא להשתמש בשירות החדרים המיוחד, שיביא להזמנתך צעצועי מין שונים ומשונים, ואפילו תלבושות לצורך משחקי תפקידים (בין השאר, אגב, גם תלבושת של "נערת בית ספר" יפנית).
חדר במלון אהבה שמעוצב כמערת אבן (צילום: MCT)
איך מוצאים מלון אהבה?
מי שרוצה ללכת למלון אהבה לא יתקשה למצוא כזה. ראשית, ברובע שיבויה שבטוקיו ניתן ללכת ל"גבעת מלונות האהבה", שבה ניצבים הרבה מאוד מלונות אהבה אחד לצד השני, וצריך פשוט לבחור את זה שמוצא חן.
דרכים נוספות למצוא מלון אהבה הן: א. לשאול חבר יפני מקומי. ב. להשתמש בחוברות "מדריך מלונות האהבה" (כמובן שהן ביפנית בלבד). החוברות כוללות תמונות של החדרים, וניתן לרכוש אותן בחנויות ספרים. ג. לזהות את המלון לפי העיצוב החיצוני המיוחד, וגם לפי העובדה שהשילוט שמציג את המחירים מכריז על שתי אפשרויות תשלום: חדרים לשעה ("rest") והחל מהשעה עשר בלילה גם חדרים ללילה שלם ("stay").
כל מה שקשור למלונות אהבה נשמע נחמד וליברלי להפליא, עד שמגיעים לנקודה כואבת: ככלל, מלונות האהבה מיועדים לזוגות הטרוסקסואליים בלבד. זוגות חד-מיניים אינם רצויים שם, וכך גם לא שלישיות. גם אדם בודד, דרך אגב, לא יורשה לשכור חדר במלון אהבה.
מלון קפסולות
ומהמלון הכי זוגי למלון הכי יחידני – מלון הקפסולות, בו יכול אדם בודד לשכור לעצמו קפסולה פרטית לשינה. הקפסולה היא תא בגדול שני מטרים לאורך, מטר לרוחב ומטר לגובה, מחירה נע בין 20 ל-40 דולר ללילה (בקירוב), והיא מהווה פתרון מצוין למטיילים דלים בתקציב, כמו גם לכל מי שנתקע איפשהו באמצע הלילה בלי מקום לישון בו.
מלון הקפסולות הראשון הוקם בעיר אוסקה בשנת 1979. באופן מסורתי נבנו הקפסולות עבור אנשי עסקים יפנים שעבדו עד שעה מאוחרת מדי, או לחילופין שתו יותר מדי סאקה אחרי העבודה ופספסו את הרכבת האחרונה הביתה. בשלב הזה, כשכל מה שהם רוצים זה מקום נוח להעביר בו בשינה את השעות שנותרו עד הבוקר, מהוות הקפסולות את הפתרון המושלם, שכן הן משלבות בין מחיר זול של הוסטל לבין האפשרות לישון בפרטיות יחסית.
כן, זה מלון (צילום: Gettyimages Imagebank)
לגברים בלבד?
בתור סינגלית ששוכרת דירה משלה אין לי יותר מדי סיבות ללכת למלון אהבה, אבל שינה במלון קפסולות זה דווקא משהו שמאד רציתי להתנסות בו. באחת הגיחות האחרונות שלי לטוקיו החלטתי לשכור קפסולה ללילה, אלא שכשגלשתי באתרי אינטרנט בניסיון לחפש מלון קפסולות נתקלתי בבעיה – אופס, רוב מלונות הקפסולות מיועדים לגברים בלבד, ואינם מוכנים לארח נשים.
לאחר חיפוש מדוקדק בנבכי הרשת הצלחתי למצוא מלון קפסולות באזור המתאים שמסכים לארח נשים. מיהרתי לשריין לעצמי קפסולה, ובתאריך המיועד התייצבתי במלון. השעה כבר היתה לאחר חצות הלילה. לאחר שביצעתי את פק"ל הסרת הנעליים בכניסה ניגשתי לדלפק הקבלה, שם קיבלתי מידי הפקידה שלושה מפתחות: אחד ללוקר, אחד למקלחת, ואחד לחדר הקפסולות.
יחפה ונרגשת עליתי לקומה השמינית, המיועדת לנשים בלבד. הדבר הראשון בו נתקלתי ביציאה מהמעלית היה הלוקר שלי, שהכיל מספר הפתעות נחמדות (מברשת ומשחת שיניים, חלוק ומגבות) אבל היה הרבה יותר מדי קטן מכדי שאוכל לדחוס אליו את התיק. העובדה הזאת לא ממש הדאיגה אותי, כי דבר אחד שכדאי לדעת בנוגע ליפן הוא שבמדינה הזאת – גניבות הן עסק נדיר. לא שהן אינן קיימות, אבל בואו נגיד שהסבירות שיגנבו לך משהו ביפן היא קטנה בהרבה מזו ששר ישראלי לא יועמד לדין לפחות פעם אחת במהלך כהונתו. אין לוקר לתיק? לא נורא, אפשר להשאיר אותו לצד הקפסולה בלי לדאוג יותר מדי.
תא קטן ומושלם
כשנכנסתי לחדר הקפסולות, הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה שבניגוד להוסטל, שם החדרים בדרך כלל כבר חשוכים אחרי חצות הלילה, חדר הקפסולות היה מואר לחלוטין. בחדר קפסולות אין סיבה לכבות את האור, כי הוא לא מפריע לאף אחד – אחרי שנכנסים אל הקפסולה אפשר לכסות את הפתח שלה בווילון, שאומנם אינו מספק הגנה מושלמת מפני האור אבל בהחלט חוסם את רובו.
בחדר ניצבו כארבעים קפסולות, שסודרו בשורות בנות שתי קומות. מי שקיבלה קפסולה ב"קומה" השנייה טיפסה אליה באמצעות סולם קטן. ניגשתי אל הקפסולה שלי, שניצבה בשורה הראשונה, הדלקתי את האור הפרטי שלה ופשוט נפעמתי: שם, במרחב של שני מטרים על מטר על מטר, ראיתי מולי תא נוח, מזמין, ובעיקר – ממש לא קטן כפי שדמיינתי.
אולי זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל בחיי שאני לא מגזימה – כל מה שמישהו עשוי לרצות לשעת לילה היה שם: רדיו, טלוויזיה קטנה, מדף, ראי, אור, שעון מעורר, שמיכה חמה וכרית. הכל היה מסודר, נקי ומבהיק, ואפילו הטמפרטורה היתה מושלמת. בחלק מהקירות היו שקעים חשמליים לשימוש האורחים (רוב הבחורות ניצלו אותם להטענת הטלפונים הסלולריים). גם חדרי השירותים המשותפים היו מבהיקים ומאובזרים היטב, מצויידים במבחר מייבשי שיער, מסרקים, טישו ומקלות אוזניים.
כל מה שצריך - בשני מטר. תא שינה (צילום: Gettyimages Imagebank)
אבל לא הכל מושלם...
תלונה נפוצה בנוגע לשינה בקפסולות היא שמי שרגיש להפרעות ולרעש יתקשה לישון שם. תאי הקפסולה מציעים אולי קצת יותר פרטיות ממיטה בחדר משותף בהוסטל, אבל גודל החדרים המשותפים וריבוי המתארחים, כמו גם סגנון המתארחים (שלפחות בקרב הגברים מתאפיין באחוז גבוה של שיכורים) גורם לכך שלעתים חדר הקפסולות סואן כמו תחנת רכבת קטנה – אנשים נכנסים ויוצאים, מטפסים אל הקפסולות ויוצאים מהן, ולא דואגים במיוחד לשמור על השקט. לפיכך, פריט שרצוי מאוד להצטייד בו כשהולכים לישון בקפסולה הוא אטמי אוזניים.
בעיה נוספת, בעיקר למי שמתכנן לישון באותו מלון במשך כמה ימים ברצף, היא שבחלק ממלונות הקפסולות מתבקשים המתארחים לפנות את התא שלהם מדי לילה, אפילו אם הם מתארחים שם כמה לילות. זאת מאחר והתא אינו ניתן לנעילה, והמלון אינו מעוניין לקחת על עצמו אחריות במקרה כזה. יחד עם זאת, קיימים מלונות קפסולות שמאפשרים להשאיר את החפצים בתא (על אחריות המתארח, כמובן) ושיש להם דילים מיוחדים לשהייה של מספר ימים ואפילו חודש.
לסיכום, לא אגיד שהשינה בתא הקפסולות היתה השינה הטובה ביותר שישנתי בחיים, אבל היה בהחלט לא רע. בכל אופן, דבר אחד בטוח: בקפסולה תמיד תשיגו יותר שעות שינה מאשר במלון אהבה.
- לכתבות הקודמות:
לפנייה לכתב/ת 
