מבעד למסגרת

הפעם הראשונה

 "כולנו חיים בתוך ציור. אנחנו מביטים החוצה אל העולם, מסונוורים מן השפע הרחב והצבעוני שנשקף מבעד למסגרת" (צדוק יחזקאל, 2005)

הפעם הראשונה שבה הבנו כי צדוק מאבד קשר עם המציאות הייתה כשהדיוקן של רבין, אותו דיוקן שגמר לצייר רק שלושה ימים לפני הרצח, פצה את פיו והחל לדבר. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה אחד הדיוקנאות בסטודיו שברחוב ברדיצ'בסקי פתח בדברים.

כבר היינו רגילים לקללותיה של אינגה, מהפורטרט שהיה תלוי בחדר השינה, ובו הונצחה בשיא הריונה, כשידה מונחת על כרסה המיתמרת בתנוחת נפוליאון. גם דיוקנו של צלקה, ממקומו ליד מדף הספרים, היה ידוע בנטייתו לפתוח מידי פעם בהרצאה על תענוגות ההאזנה למוצרט בזמן הג'וגינג או על אצילותו של ספורט האִגרוף. אבל הפעם ידענו שקרה משהו שונה.

והרגע הזה, אם יורשה לי להזכיר, הוא מעט אחרי שעזב האמבולנס עליו העלו אותו שלושה סניטרים מאיימים, לבושים בלבן, במצוות הפסיכיאטר המחוזי, ולקחו אותו לבית חולים לחולי נפש במקום כלשהו במרכז הארץ.

עקבתי אחריהם ממקומי בפינת החדר, ישוב בשלווה על הכיסא הלבן הקטן, שאחת מתמיכות העץ בגבו סדוקה קמעא. לאחר שהכל נגמר נטלתי עט והתחלתי לספר את הסיפור הזה, סיפור על חייו של צדוק יחזקאל, על חיי שלי, על חיי כולנו.

אני בוחר לספר אותו בדמות חידת תצרף, שכן חייו ומעשיו של צדוק יחזקאל נדמו לי תמיד כאוסף של פיסות שהקשרים ביניהן בלויים ורופפים, ורק קישורן זו לזו דרך דמותו מאפשר לעמוד על משמעותן המשותפת. אני מציב לפניך, הקורא, את חידתו של צדוק באמצעות 31 פיסות נפרדות. 31 פנים של אישיות אחת, 31 רמזים לחידה שאולי בעצם אין לה פתרון.

18 באוקטובר, 1973

הטנק שבו נסע יעקב צ'צ'יק, לימים צדוק יחזקאל, נפגע כמעט ברגע שהגיע אל קו החזית, על גדות תעלת סואץ. לפני כן ניסו הלוחמים במשך יומיים תמימים לפלס להם דרך אל התעלה, למקום שהחל להתנהל בו מבצע הצליחה הגדול, מבצע "אבירי לב", אבל מצאו את עצמם תקועים בפקקי תנועה המוניים, בין עשרות טנקים ומשוריינים אחרים.

"מעולם לא חשבתי", כתב צדוק ביומנו, "שמבצע צבאי יכול להיראות כמו רחוב דיזנגוף בצהרי יום שישי".

בשביל צדוק הייתה חווית המלחמה מורכבת בעיקר מצבעים. "צהוב", כתב, "אינו רק צבע. צהוב הוא הרגשה, הוא מקום, הוא צבע החול וטעם הזיעה, המחנק בגרון שהתמלא אבק. צהוב הוא מהותה האמיתית של המלחמה".

הפגיעה זעזעה את דופן הטנק. עשן מחניק מילא את חלל התא, והלוחמים מיהרו לצאת ולהתרחק מרכבם הבוער. צדוק קפץ מעל הצריח, שחרר צרור יריות לכיוון המשוער של כוחות האויב (למען האמת, לא היה לו מושג היכן הם, שכן אובך כיסה את שדה הראייה, וכל הדמויות נראו לו מטושטשות במידה שווה) והחל לרוץ.

הוא ספר 11 צעדים, ואז הוטח בקרקע בכוחו של אגרוף ענק שמחץ את ירכו השמאלית. כשנגע ברגל חש בנוזל חמים המטפטף על אצבעותיו. דמו, ששפע מהפצע שנפער בירכו, דמה בעיניו לצבע הנסחט מהשפופרת, ומונח על הפלטה, מוכן למגע ידו של האמן.

בהיסח הדעת טבל כפיס עץ בשלולית שהחלה נקווית לצדו והחל לצייר. הוא צייר דמות גבר בודד, יושב ליד עץ שענפיו סבוכים ומעובים. הגבר שורטט בקווים כלליים, והיה חסר פנים. העץ צויר בפירוט רב, וענפיו נראו כנוגעים בראשו של האיש. לא היה על המתבונן להתאמץ הרבה כדי לדמיין שאחד הענפים מסתיים בעניבת תלייה.

צדוק השתמש בכמויות שונות של דם בקווים המרכיבים את האיש ואת חלקיו השונים של העץ, וערבב אותו בכמויות משתנות של חול כדי לקבל את הגוונים שרצה. "רק אז", כתב מאוחר יותר, "כששכבתי על גבי ושרטטתי בגוונים של דם וחול, למדתי להבין את אלפי הגוונים השונים של הצבע האדום".

כל אותו הזמן לא חש בכאב. פצעו נראה לו מרוחק, כאילו הייתה

הרגל שייכת למישהו אחר. רעשי הקרב רחקו מעליו, עם הפחד ותחושת הדחיפות. הוא לא רצה לרוץ עוד, והיה מרוצה לשכב כך, על האדמה היבשה, ולצייר בצבע אדום בכפיס העץ שמצא לידו.

הציור נראה לו חשוב ביותר, והוא עשה מאמץ עילאי להעביר אל החול את חזונו האמנותי אף שעייפותו החלה ללבוש צורות ערפיליות ומלטפות, ומחשבותיו לבשו לאִטן את דמותו של חלום.

ואז, באחת, ניתקו חבלי הקסם. חובש הגיע לצדו והחל להדק תחבושת אל הפצע המדמם. הכאב חצה את סף התודעה, וצדוק נשך את שפתיו וקילל מבעד לאדי הכרתו המתערפלת.

"שתזדיין גולדה", זעק מבין דמעותיו, "שתזדיין עם דיין על טנק דוהר".

• את "מבעד למסגרת" ניתן לרכוש ב-25% הנחה באתר סטימצקי