על הראייה ועל העיוורון

היה זה כשהייתי בן שמונה, אם אינני טועה. בצהרי השבת הלכתי לשחק בגינה עם חבר שגר במרחק שלושה רחובות ממני. בצאת השבת עלינו לביתו, התיישבנו מול הטלוויזיה וצפינו יחד באיזו סדרת מתח על עולם הפשע, סדרה שהיתה בה חלוקה ברורה בין טובים לרעים – אף על פי שלעתים ההפתעה שבסוף הפרק היתה שהתברר שאחד מחבורת הטובים היה בעצם רע מחופשׂ. היינו מרותקים.

באמצע הפרק, אף שהיה מותח מתמיד, לכדה אותי בהלת פתאום ודמעות של ממש נקשרו בעיני. "אני חייב להתקשר הביתה," אמרתי לנועם, מסתיר את עיני.

עיניו רותקו למרקע. "חכה לסוף הפרק, אתה לא רואה איזה מתח?"

היה מרדף מכוניות. אני זוכר מכונית שחורה גדולה נוסעת בפראות, חורקת בסיבובים ולא מצייתת לרמזורים אדומים, גלגליה כמעט נעקרים ממקומם. ניידת משטרה מהבהבת רדפה אחריה ובמהלך המרדף המהיר מכוניות אחרות איבדו שליטה, משאית תרנגולים התהפכה והתנגשה במְכלי צבע וכל המסך התמלא בנוצות ובקרקורים מבוהלים של תרנגולות צבועות.

"אני חייב להתקשר הביתה," התחננתי.

נועם נעץ בי מבט זועם והחזיר פניו אל המרקע, שאקדחים כבר היו שלופים בו. "לך למטבח, יש שם טלפון."

הרמתי שפופרת. חייגתי. שמחתי שאני לבדי במטבח ושהטלוויזיה מרעישה, כך שנועם לא יוכל לשמוע אותי.

"אבא..." התפרצתי בבכי.

"מה קרה, יאיר?" קולו היה חרד לרגע.

"חזרנו מהגינה וראיתי טלוויזיה..." קולי נשטף דמעות.

"נו, אז מה?"

"עוד לא שמעתי הבדלה אז עדיין שבת וראיתי טלוויזיה." דמעה אחת כבר נתלתה בתחתית הלחי ונשרה אל הרצפה.

"יאיר, תירגע, לא חיללת שבת. מזמן כבר חושך בחוץ, שבת יצאה לפני שעה לפחות. עוד מעט תבוא הביתה ונעשה יחד הבדלה."

"אז מה אם חושך, אני לא שמעתי הבדלה אז בשבילי עוד שבת!" התעקשתי.

אבא הבין שיהיה מסובך לשכנע אותי בטלפון שלא חטאתי. "תגיד שלום לחבר שלך ורד למטה. אני בא לאסוף אותך בעוד שתי דקות."

חזרתי לסלון. בדיוק אז חייכו השוטרים כשכבלו באזיקים את הנהג הנמלט. "אני צריך ללכת עכשיו," אמרתי.

נועם היה שקוע במרקע. "בסדר," אמר תוך כדי צפייה.

ירדתי במדרגות ולא במעלית כי עדיין לא שמעתי הבדלה, וגם לא הדלקתי אור בחדר המדרגות, חשבתי: אולי ה' יראה שאני מתחרט שראיתי טלוויזיה לפני שהוצאתי את השבת ויבין שזו היתה טעות, עובדה שמעכשיו אני כבר לא מחלל יותר, אפילו שזה לוקח הרבה יותר זמן לרדת ככה בחדר מדרגות חשוך כשהיד נוגעת במעקה והרגל מגששת אחר מדרגה חדשה. גם למכונית של אבא הסכמתי להיכנס רק אחרי שהסביר לי שהוא זה שנוהג ולו מותר כי הוא כבר עשה הבדלה, והבטיח לי, כמעט נדר לי נדר, שמותר לי לנסוע איתו כי אני רק יושב במכונית ולא עושה שום פעולה שמחללת שבת.

אחרי שראשי הפתילות של נר ההבדלה הקלוע טבלו ביין שנשפך מהגביע המלא, מתסיסים בועות ביין ושולחים לשונות קטנות של עשן, התיישב אבא לידי והסביר שנכון, צריך לעשות הבדלה אבל גם השמים קובעים וזה לא נחשב שחיללתי כי השבת באמת כבר יצאה, תראה איזה חושך מצרים בחוץ.

שנים רבות אחר כך עדיין לא ידעתי בדיוק מה קובע מתי מסתיימת השבת: האם זו תפילת ההבדלה או החושך? האם ההלכה היא שקובעת גבולות בקודש ובחול – כמו שלימדו אותנו בבית הספר על "שעות זמניות" שהן בכלל לא כמו השעות בשעון – אולי זהו הטבע שקובע, האור והחושך, הזמן והעולם? עד היום לפעמים מתגוששים בי הצדדים, לרגע מתקוטטים, מתווכחים, מתנצחים, ולבסוף אני מרגיע אותם עד שהם מתפשרים, אומרים שהכול נכון, גם וגם, כי גם הם, כמו אבא, לא בטוחים שאפשר להסביר לילד בן שמונה מה קובע את הרגע שבו מסתיים הקודש ומתחיל החול. ואולי לא רק לילד בן שמונה קשה להסביר.

***   ***   ***

אני נשען לאחור, מניח כרית מאחורי גבי, נזכר בפגישה אחת שאליה הגיעה נסערת. שערה סתור, קולה חלש. שאלתי: "מה קרה?" היא שתקה. רק אחרי כמה רגעים הצליחה לספר.

"היום בצהריים יצאתי עם נאווה לרחוב. לפני כמה שבועות הגענו למסקנה, אני והאחראים עליה, שהיא הגיעה לשלב שהיא כבר צריכה להסתדר לבדה גם מחוץ לדירה, להתמודד עם הרחוב בכוחות עצמה. בשבוע שעבר הסברתי לה את חשיבות העניין. בהתחלה היא נורא חששה, אבל אחרי מאמץ רב שכנעתי אותה לנסות. היום בצהריים היא יצאה בפעם הראשונה מבית חינוך עיוורים בלי ליווי. אני עקבתי אחריה כדי שלא יהיה מצב שהיא תהיה במצוקה בלי שיהיה מי שיעזור. לנאווה, כמובן, לא היה מושג שאני הולכת אחריה. היא היתה בטוחה שהיא לבדה ברחוב.

"בקיצור, היא יוצאת לרחוב במסלול שבו אנחנו רגילות ללכת בכל יום בקריית משה, מגששת במקל שלה, ואני אחריה, במרחק עשרים צעדים. אחרי כמה דקות היא נעצרת קרוב למעבר חצייה, מקישה במקל על הרצפה, מגששת לוודא שהגיעה עד קצה המדרכה ושולחת יד לאחוז בעמוד הסמוך. היה לי קשה לראות אותה ככה בודדה. הלב שלי נשבר. עד היום אני הובלתי אותה ועזרתי לה לחצות, ופתאום היא לבד מול כל המהומה הזאת, עם הרעש של האוטובוסים והצקצוקים של הרמזור – אתה יודע, הרמזור שמיועד לעיוורים ומתרגם צבע לקול: קצב מהיר – ירוק, תקתוק אטי – אדום. היא נעצרה שם ופנתה לאנשים: 'סליחה, סליחה.' אבל אף אחד לא עבר לידה. והיא, מסכנה, נראתה כאילו היא מדברת לעצמה, לא מפסיקה לומר: 'סליחה, סליחה,' ואני מהצד, משקיפה עליה ומשתגעת מכאב.

פתאום, במדרכה ממול, זוג מבוגר נעצר וצעק לעברי: 'את לא מתביישת? ועוד בחורה דתייה! חמש דקות את מסתכלת עליה ולא ניגשת לעזור? תתביישי לך!'

"קפאתי במקום, כולי נבוכה. הזוג חצה את הכביש לעבר נאווה, שלח אלי מבטי זעם, ואני מלמלתי: אתם לא מבינים... אני... אני החונכת שלה, אסור לי, אני צריכה לתת לה להסתדר לבד..."

והיא נשברת, בוכה. "הם העבירו אותה את הכביש והיא הפנתה את הראש לאחור וככה המשיכה ללכת איתם, עם ראש מופנה לעברי."

סיפורה נגע בי. לבי יצא אליה. אליה, אל נאווה, אל כל מי שזקוק לעזרת אחר.

"מה אני אמורה לעשות עכשיו? אתה יודע איזה בושות עשיתי לה?" ידיה ניגבו את עיניה, "היית צריך לראות את הפנים שלה. כל האמון שהיא נתנה בי קרס. אני לא מאמינה..."

העדפתי לשתוק. רק אחר כך אמרתי: "אם היא אוהבת אותך באמת בסוף היא תבין שהתכוונת לטובה."

"אתה חושב?" שאריות בכי התנקזו אל שאלתה.

"אני בטוח."

באור מנורת הגן נצצו עיניה. "בואי, נסתובב קצת," אמרתי, יודע שההליכה תיטיב עמה.

התלבטתי אם להחליף נושא או להתעכב בקשייה. לבסוף סיפרתי לה על השינוי בישיבה. "בזמן האחרון אני מרגיש שאני לומד פחות בהתלהבות."

"אולי זו גם התקדמות?" היא ניסתה להפוך מר למתוק.

"אולי."

"סוג של התקדמות," אמרה.

"סוג של אולי," אמרתי. "זה קצת באשמתך," הוספתי.

"באשמתי?!" היא חייכה.

כשהגענו אל פתח הרחוב, מזהים את האור בחלון דירתה, היא הביטה בעיני. "תודה על ההקשבה הערב. זה היה לי מאוד משמעותי."

"תודה לך על השיתוף."

ואז בא רגע שכולו המתנה. עמדנו כך שנינו ליד חומת אבנים, אני משעין מרפקי על החומה, היא משחקת ברצועת תיקה, מרימה עיניה חליפות. ירח הציץ מבין ענפי עצים כהים, מחכה גם הוא. לא הביכה השתיקה, הרחוב לא הפריע, גם הזמן לא דחק ולא הרפה.

"אני שמח שאנחנו יחד," אמרתי, ברק בעיני.

ובעיניה ראיתי חיוך יפה משראיתי עד כה.

הירח נעלם מאחורי הצמרות, הזמן חיבק את רגעיו, חומת האבנים התהדקה והרחוב כולו כמו ניעור. ואני רק אליה הבטתי, וידעתי שהיא לא צריכה לומר מילה כדי שאדע.

• "מים שאין להם סוף", מיכאל שיינפלד, בהוצאת "ידיעות ספרים". 387 עמודים.
  

• מיכאל שיינפלד חבר בצוות השופטים של תחרות הסיפורים הקצרים "אגדתא", פרי שיתוף פעולה של ynet ובני עקיבא. עוד לא שלחתם סיפור? הנה הלינק: